מטעמים לשולחן שבת: "כי-תצא" \ הרב אמיר קריספל

נאמר בפרשה: "כי יקרא קן צפור ... לא תקח האם על הבנים״ (כב, ו')

מובא בגמרא ברכות (לג:) "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, ועל טוב ייזכר שמך, מודים מודים - משתקין אותו" ובגמרא: "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזירות". כידוע ביום יג' אלול הוא יום פטירת רבינו יוסף חיים זצ"ל הבן איש חי נאמר כמה דברים משמו על פרשתנו שביאר את השייכות בין נתינת טעם לשילוח הקן לבין אמירת מודים מודים, מובא בספר "כוכבי יצחק" כך:

מחלוקת עתיקה בין גדולי ישראל לדורותיהם איך לגשת לקיום מצוות הי. יש מהם שבחרו בדרך הדרישה והחקירה בטעמי המצוות, להכיר ולהתעמק בשורש כל מצוה ומצוה, ולא למשש כעיוור באפילה כאשר עומד לשרת בקודש ולברך בשם ה׳.

ולזה התכוון דוד המלך ע״ה שציווה לשלמה בנו ״ואתה שלמה בני דע את אלוקי אביך ועבדהו״(דברי הימים א, כח) - פקח עיניך לחקור את אלוקי אביך, ולהבין דרך פיקודיו ומצוותיו, כך תעבדו בלבב שלם ובנפש חפיצה.

לעומת זאת, יש שאחזו בדרך הפוכה, הם סברו כי הדרך הנכונה היא לקיים את המצוות מצד שכך קיבלנו מאבותינו ואבות אבותינו מימות עולם, ועלינו להרחיק את דרך החקירה וההתבוננות, אשר לוקה בכמה חסרונות; הרבה נפלו ברשת החקירה הפילוסופית וסילפו את הישר והטוב והגיעו לעמקי השאול, זאת ועוד, כבר אמרו "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור".

מי מאתנו יוכל להתיימר כי הנה הוא הוא מסוגל ׳לגלות' את סודות ה, בכל המצוות, בפרטיה ובדקדוקיה. את צוואת דוד המלך ע"ה ״דע את אלוקי אביך ועבדהו״, פירשו להיפך: עליך לקנות דעת אלוקים, על פי קבלה ומסורת שקבלת מאביך, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וכמו בכל הוויכוחים והדעות המנוגדות, הדרך הממוצעת היא הרצויה והנכונה. הלא פשוט כי שניהם צודקים, אך יש למצוא את הדרך לשלב יחד את הקבלה וההשכלה, האמונה והתבונה.

מצד אחד לא יבטח בהשערת שכלו, כי אכן זכה לעמוד על האמת המוחלטת ומצא את טעם המצוה האמיתי ־ מצד שני, אל לו לברוח מן ההתבוננות בתבונת אלוקים שחננו השי״ת. עליו לשלב את שתי דרכים אלו כאחד.

וכך פירושם של מאמר חכמינו: "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך" כאשר אדם מכריז כי שכלו השיג לדעת ולהכיר היטב את טעמי המצווה, יש להשתיקו כי המצוות כוללות גזירות וחוקים. אך בד בבד גם את מי ש"אומר מודים מודים" משתקין אותו! כאשר אומר ׳מודים׳ ׳מודים׳ על כל דבר מצוה ונבואה, ואינו משים לבו על התוכן הפנימי והעמוק של המצוה, גם אותו ׳משתקין׳.

אסור לו להיגרר אחרי שני הדרכים הקיצוניות, אלא לתפוס את הדרך האמצעית כאמור. בהתאם לדברים האמורים, ההנהגה הרצויה בפועל היא להאמין בראש ובראשונה שעיקר טעמה של כל מצוה והלכה גלויה היא לה׳ יתברך לבדו, הוא היודע את הטעם האמיתי של המצוה, ואנו מצווים רק לקבלה כאחת מגזרותיו.

לאחר שהשקפה זו ברורה לנו, או אז מותר לנו לדרוש ולחדש משכלנו טעמים הנראים לנו על פי דעתנו. שהרי אפילו הטעמים שגילו לנו חכמינו, ברור שאין בהם להכריע ולהגביל את סוד המצוה על פי הטעם שנתנו. אלא וודאי טעם זה הוא ׳עוד טעם׳ להמתיק ולקרב את המצוה לשכלנו, אך לא בא להגביל ולהחליט כי זהו אכן הטעם האמיתי והבלעדי של המצוה.

----

עוד נאמר בפרשה: "כי יקח איש אשה חדשה..... ושימח את אשתו אשר לקח" (כד' ה'):

הגמרא במסכת כתובות (יז' ע"א) שואלת כיצד מרקדין לפני הכלה? ושם הגמרא מרחיבה ומבארת איך צריך לשבח את הכלה כלה נאה וחסודה וכו' שואל רבינו יוסף חיים זצ"ל (הבן איש חי) מדוע משבחים רק את הכלה למה לא התייחסו לחתן דהיינו כיצד מרקדין לפני החתן? מתרץ הבן איש חי שבדורות הקודמים היו הרבה פילוסופים שהרחיבו את קריאת התיגר על האשה.

ועד כדי כך שנמנעו מלישא אשה, כי לטענתם האשה היא דבר רע לאדם, עד כדי כך שהיה פילוסוף יוני שבחר אשה נמוכה, מתוך נימוק מקורי ענה שבחר את הרע במיעוטו, דעה מעוותת זו ניסתה להשתלט על בני האדם כאילו זה מקח רע, לכן תיקנו חז"ל לשבח את הכלה כדי להראות לחתן שלקח מקח הכי טוב ולעורר שזכה.

וידועים דברי הגמרא במסכת ברכות "שכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות שנאמר קול ששון וכו' ועל זה תמהו רבים שהרי מי שלא בדחן לא יוכל להשתתף בשמחת חתן וכלה כי אם לא משמחם יכול לעבור על 5 קולות.

אבל לפי מה שבואר שעיקר השמחה היא על ידי שמשבחין את הכלה ומעלים את ערכה בעיני החתן היא השמחה שהתכוונו לה חז"ל שע"י ריקוד סתם חושב החתן בלבו הנה כולם באים לעודד אותי במצוקתי עקב המקח הרע שעשיתי, אבל כשמרקדים וגם משבחים אז מסירים את החשש.

וזה גם מתרץ את השאלה המתבקשת הגמרא שואלת כיצד מרקדין? ועונה כלה נאה וחסודה הרי התשובה לא מן השאלה ולפי מה שהתבאר הכל מתורץ היטב שריקוד לבד לא מספיק אלא צריך לשבח את הכלה בפני החתן שתהיה שמחתו אמיתית. שבת שלום אמיר