אחרי הרבה שנים: הוקמה שדולה למגמגמים החרדים • האזינו

לאור פניות רבות של אנשים שמגמגמים בציבור החרדי הוחלט באמב"י להקים שלוחה יעודית, שתיתן מענה הולם ומותאם לדרך החיים החרדית.

בתוכנית 'הפוך על הפוך' עם הרב משה בן לולו מספר ישראל שטרן זה שדחף להקמת השדולה, על המיזם והרעיון שעומד מאחורי השדולה, ועל כנס ההשקה שייערך ב'זאת חנוכה' באולמי ערלוי בבני ברק.

האזינו:

עוד באתר:

לתקופת בין הזמנים

בשורה לציבור החרדי: חוף נפרד חדש נפתח

אבי יעקב

שיעור המרתק

איך אימהות בני ישיבה ישנות טוב בלילה? "שאלה דמגוגית"

פנחס בן זיו

תיעוד שובר לב

החטוף מהשבי: "3 גרעיני פלאפל ביום, אני על סף מוות"

יוני שניידר

במה היה חולה?

אמו של אוריאל מתחננת: "אל תעשו שיימינג לנמר"

אבי יעקב

לפני תקופה קצרה גם תיאר שטרן לחבריו על עניין הגמגום בפוסט הבא:
"הגמגום הופיע בחיי, בערך בגיל 9. למה? למה זה משנה? הגמגום הגיע, ונשאר לתמיד.
בהתחלה, הוא השתלט על המילים שלי לגמרי. כאילו היה שדון, שעמד לי בגרון, ותפס בחוזקה את המילים, שלא יצאו החוצה. כשלא הייתה לי ברירה, נלחמתי בו, ולא בהצלחה רבה. היו מילים והברות שיצאו להם החוצה בכוח, במאמץ. והתוצאה הייתה, שעמדתי מול אנשים, והראש שלי התנדנד לו ממאמץ. והאנשים? אוקיי.
היו אנשים נהדרים, שפשוט הקשיבו. והיו נהדרים פחות, שנענעו בראשם ברחמים. והיו גם רעים. "ילד! אני לא מוכר למגמגמים", אמר לי מוכר עצבני אחד. "חחחחח חחחחח חחחחחחחחחח" התפוצצו כמה מצחוק. והיו שניסו לתקן אותי, ובדרך כלל לא קלעו לאמת שרציתי לומר. והמילים? התחבאו מעצמם. הם לא רצו שיפגעו בהם או שירחמו עליהם, או שסתם לא ישמעו אותם. והם נשארו בבטן שלי, קבורים עמוק עמוק.

בסוף, כבר לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לשחרר את מחסן המילים שלי. אז התחלתי לדבר. ובדרך היו אנשים נהדרים ונהדרים פחות וגם רעים, אבל למדתי להתמודד איתם. לא פעם, פשוט לבלוע את ההשפלה, ולהמשיך הלאה. כשהגבאי בישיבה, לפני כל פעם שהעלה אותי לתורה, שאל את ראש הישיבה, זה נתן איזו עקיצה בלב. שחבר שאל, מה זה כבד פה וכבד לשון, וחבר אחר צעק, תשאל את שטרן, זה היה יותר מעקיצה. גם מצאתי, בזכות ההורים שלי, אפיק נוסף להוציא את המילים שלי: מוזיקה. במוזיקה לא צריך לדבר. האצבעות מקלידות על קלידי האורגן, ומשחררות את הנפש, את המילים התקועות, בתצורה שונה, בצורת ניגון. כשיש ניגון לא צריך מילים.

אבל, המילים שלי, רצו להיאמר. הם לא רצו להישאר במחסן, ולצאת בתצורה של ניגון. הם רצו להיות הם עצמם, אז דיברתי, מסרתי שיעורים בישיבה ובכולל, וב-10 השנים האחרונות אני גם מלמד ילדים ונוער לנגן. לפעמים המילים יוצאות נהדר, לפעמים הם נתקעות להם, ויש מלחמה לשחרר אותם. אבל, היום, לא השדון שיושב לי בגרון מנהל את הדיבור שלי. אני מנהל אותו, וחי עם השדון בגרון ביחסי אהבה שנאה כאלה. היום אינני מגמגם, אלא אדם שיש לו גמגום. קל, קליל, אבל קיים. וזה כיף לדבר, לתת למילים לצאת החוצה, גם בקושי. זה כיף שהמילים שלך מקבלות צורה, ואוזן שומעת.
אז פעם הבאה שאתם מקשיבים לי, והשדון בגרון, תוקע לי מילים, התאזרו בסבלנות, ופשוט תקשיבו. לא צריך פרצוף מרחם, ואל תשלימו את הדיבור שלי, אני יודע הכי טוב, מה אני רוצה לומר. פשוט תקשיבו למה שאני אומר, ולא לאיך אני אומר. אני יודע, זה מעט קשה. אבל שווה שתחכו לי, יש לי כמה דברים חכמים לומר (לפחות תנסו, אולי זה באמת חכם?).

ול-80000 המגמגמים אני אומר – אל תפסיקו לדבר. כי אם לא נדבר אנחנו, אף אחד לא ידבר בשבילנו!"