שתי דרכים בחינוך – פרשת צו \ הרב נהוראי משה אלביליה

בשבוע הקרוב נסב כולנו אל הלילה שאליו התכוננו כולנו מזה תקופה ארוכה, "ליל הסדר", בבחינת "חזו חזו בני חביבי דעסקין בחדוותא דילי", הקב"ה שמח וכל פמליא שלו, יורדים לשמוע את עם ישראל משבחים ומספרים ביציאת מצרים, ואיך מקיימים את הסדר בשמחה ובאמונה תמימה בו.

נכון, לא דומה שנה זו, לשאר התקופות והשנים שעברנו, אך פה זה המבחן…

האם אחרי שהילדים בבית איתנו כבר כמעט כ3 שבועות וכולנו שכחנו את המילה "שגרה" ךגמרי,  תגיע לליל הסדר אחרת?

פה תלוי חוזק האמונה שלך…

וכאן מוטל על ראש המשפחה להכין את ילדיו ובני ביתו כראוי לליל הסדר, לישון בצהרי היום, להכין מדרשים מענינים, להכין הפתעות, גם כך או כך כולם נמצאים בבתים, ולמשוך את ליבם של הילדים שלא יירדמו, "קליות ואגוזים" של ימינו, בצורת חטיפים וכדו', כאן מוטל הכתר על ראשך…

חשבת פעם שהקב"ה יורד בלילה הזה הוא בעצמו לשמוע אותך???

קצת מפחיד, לא?

אלא התשובה היא פשוטה –, כי אם האדם שמח שעושה את רצון ה', ומספר לבני ביתו על יציאת מצרים, בשמחה, כל מילה וכל דקה זה מצווה, המונה של המצוות, פעיל באופן רציף בלילה הזה…

ובגודל תפקיד אב המשפחה בלילה הזה, כתבו שניים מבעלי המוסר יסודות נפלאים:

• הסבא מקלם זצ"ל כותב לבנו יסוד שאנו יכולים ללמוד ממנו לליל הסדר (חכמה ומוסר ח"ב מאמר רנז. מתוך "הגדת רבותינו בעלי המוסר", עמוד 105): "כל אדם, לא ידאג לבניו יותר מלעצמו. וכל כמה שידאג לעצמו, בכזה ידאג לבניו. על כן, מי שאינו דואג לעצמו על עולם הבא, לא יחוש גם כן לדאוג לזולתו ולבניו על עולם הבא. אבל מי שדואג לעצמו על עולם הבא, הוא ידאג כמו כן לזולתו האהוב לו, ומכל שכן לבניו. וזה סיבת הדברים, מה שהרבה בני אדם אינם מוסרים נפשם על חינוך בניהם, ובפרט על חינוך עולם הבא, כי אין להם הרגש בחינוך עצמם לדאוג על זה, ולא יחושו איפוא על אחרים יותר מלעצמם, ומכל שכן על חינוך עולם הבא, והנה, תהילה, כי בעלי מוסר דואגים על חינוך עצמם בזה ובבא, וכמו כן מוסרים עצמם על חינוך זולתם, ומכל שכן על בניהם…

מאתי, אביך, דואג לעצמו מעט מזעיר, ולבניו לזולתו גם כן מעט.

1. ועוד כתב גם כן ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל (חלק שני, עדות, פרק כח) בהמשך לדברים הללו, ובהדרכה מפורטת: "לא בקיום המצוות הסמליות כדוגמת חמץ ומצה בלבד, תתן ביטוי לתוכנו ולמשמעותו של מאורע הגאולה הגדול ותקלוט את תוצאות המאורע כיסוד חייך. גם על ידי הדיבור, הדיבור החי, תחדש מדי שנה בשנה בליל הפסח את זיכרון המאורע הזה, שגילה את מציאות ה' וגבורתו והניח את יסוד קיומו של עם ישראל. חשוב מכול הוא שתיצוק את משמעות המאורע לתוך נפש בניך ובנותיך הקטנים.

"בכל עת ה' דורש ממך, האב בישראל, שתקדים להשקות ממעין רוח ישראל את הילדים שחנן אותך בהם, שתקרבם מגיל רך אל ה' א- לוהיך ותפיח בהם לב יהודי המתלהט ומתפעל מחיי ישראל ודבק בגורלו. אולם הלילה, שבו אתה בעצמך חוגג את יום הולדתך ההיסטורית ואת ראשית תפקידך הישראלי, אותו לילה הועיד ה' להקדשת ילדיך הרכים, אלה הילדים שבכניסתם להווי של קדושה או של חולין תלויה נצחיות עמך והמשך הקיום והפריחה של כל מה שנוסד ביציאת מצרים. ובשעה שאתה פורס להם ולעצמך את הלחם [המצות] שעל ידו הנך מתחבר אל משימת ההתמסרות של ישראל, אל נא תחסוך במילים היוצאות מן הלב. יהי נא ליבך חדור בהכרת התפקיד הנעלה של אב בישראל, ותלמד ותבאר את מובן הלחם הזה, את רוח החג הזה, את משמעות המאורע הגדול ואת ייעוד ישראל עולה מתוכו".

ואסיים במעשה נפלא עד כמה דוגמת האב יכולה להגיע בליל הסדר (נפלאותיך אשיחה, פסח, עמוד 309): "פעם ניגש ה'סבא משפולי', ר' אריה לייב זצ"ל, לעריכת סדר פסח, וציוה על בנו הקטן לקרוא את סימני הסדר ולבארם.

קרא הילד 'קדש', וביארו כנהוג: "כשהאב בא מבית הכנסת צריך לקדש מיד". כה אמר הילד ונשתתק.

שאל אותו אביו: "מדוע אינך אומר את השאר?! מפני מה צריך הוא לקדש מיד?"

"יותר מזה", השיב בילד, "לא אמר לי המלמד".

למחרת בסועדת הצהרים סעד על שולחנם גם המלמד, שאל אותו ה'סבא': מפני מה לא לימד לילדים את הטעם שצריך למהר בקידוש"?

השיב המלמד, שחשב שזה מיותר, שהרי הדבר נהוג אפילו אפילו אם אין תינוקות בבית.

התלהב הסבא ואמר: "בזה טועה אתה טעות חמורה, צריך אתה לבאר לילדים את טעם הדבר. וזו כוונתו: כשבא האב מבית הכנסת הביתה, היינו לאחר שאבינו שבשמים ראה ושמע איך בניו שהם בגלות התנתקו מחיי החולין ומחשכת הגלות והצרות, ובאו לבית הכנסת להתפלל על גאולתם בליל פסח בהתלהבות, אף אם עייף הוא מן ההכנות לחג, עתה כשהוא חוזר לביתו, אל השמים, צריך הוא לקדש מיד, כלומר עליו לחדש את הקידושים שבינו לבין כנסת ישראל, כפי שנאמר: "וארשתיך לי באמונה – וארשתיך לי לעולם, ולגאול אותנו מיד – כדי שלא יישנו התינוקות, היינו שעם ישראל לא יתפסו לתרדמת היאוש, אלא תינתן להם עילה לשאול לאביהם שבשמים 'מה נשתנה ליל הגלות הזה מכל הגלויות?', שהרי כולם נגמרו יותר מהר מהגלות הזה, שנמשך כל כך הרבה זמן יותר מכל הגלויות שהיו לפני כן.

באומרו את הדברים הללו נשא ה'סבא' את ידיו לשמים וקרא: "אבא, אבא, גאל אותנו מן הגלות כל זמן שאנו עוד בבחינת "אני ישנה וליבי ער", ואל נשתקע בתרדמה גמורה!".

ובברכת בריאות איתנה לכל אחינו היקרים המפוזרים בבתי החולים בארץ, שה' יתמיד בריאותם ויקומו ממיתם חוליים בקרוב ממש…

המאמר נכתב לרפואת:

יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.

דוד בן שמחה הי"ו.

יפה בת זוהרה תחי'.