נאמר בפרשה, "וביום הראות בו בשר חי יטמא" (יג', יד')
הגמרא מסכת (מו״ק ז:). וביום הראות- מה תלמוד לומר, ללמדך יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה מכאן אמרו חתן נותנים לו כל שבעה ימי המשתה, פרש״י, כלומר, חתן שנראה אצלו נגע ממתינים לו שבעה ימים, ורק לאחר מכאן כהן רואה את נגעו, כדי לא לטמאותו בשבעה ימי המשתה שלו.
הקשה בספר ״ארץ צבי": הלא בגמרא (ערכין טז.) כתוב שנגעים באין על שבעה דברים: על לשון הרע, שפיכות דמים, גלוי עריות ועוד. וכיון שנגעים באים על חטאים, איך יתכן אצל חתן נגעים, הלא חתן מוחלין לו כל עוונותיו ביום חופתו, ולומדים זאת מעשו שביום חופתו נמחלו לו כל עוונותיו (ירושלמי בכורים פ״ג הי׳ג) וכיון שנמחלו עוונותיו, איך יתכן אצלו נגעים?
עוד באתר:
הגאון ר׳ מנחם זמבא זצ״ל תירץ: בגמרא נאמר חתן מוחלין לו עוונותיו ביום חופתו, מה דינו כשאחר יום חופתו בשבעה ימי המשתה עבר עבירה, האם גם אז נמחל לו, וכל יום חוזרת המחילה, או שלא נאמרה המחילה אלא ליום החופה בלבד. אם נאמר שהמחילה אינה אלא ליום החופה, שוב לא קשה דיתכן שנמחלו לו, ושוב חטא באותם עבירות באחד משבעת ימי המשתה, ונענש בנגע צרעת.
ואפשר עוד לתרץ באופן נוסף: בספר ״שדי חמד״ (אסיפת דינים ח״ח) כותב שיש ב׳ מקורות שלמדים משם מחילת עוונות לחתן. בתלמוד ירושלמי לומד מהפסוק ״ויקח את מחלת״ מלמד שמחל הקב״ה לעשו עוונותיו כשנשא אשה, וכן הוא במדרש סוף תולדות. לשון מחילה משמעותו מחילה גמורה. אמנם בתלמוד בבלי (יבמות סג:) כתוב מקור אחר – כשנשא אדם אשה עוונותיו מתפקקים שנאמר ״מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה״,, ופירש״י מתפקקים נסתמים.
וכתב הרי״ף (שעל העין יעקב בדרשותיו פ׳ חיי שרה) שדקדקו חז״ל בלשונם לומר עוונותיו נסתמים – לומר שאינם נמחלים לגמרי, אלא תלויים ועומדים אם לא ישוב עוד לכסלה – מוטב, ואם ישוב מגלגלים עליו את הכל, ופוקדים לו עוונותיו.
נמצא שחולקים רבותינו אם עוונות החתן ־נמחלים רק כאשר עושה תשובה, או אפילו ללא תשובה כמו עשו הרשע. ולפי זה מיושב היטב, אם מחילת החתן היא רק בתוספת תשובה, ונמחל לחתן רק עם תשובה, א״כ חתן שלא עשה תשובה רובצים עליו כל עוונותיו אפילו אחרי שנשא אשה, על כן באים עליו הנגעים.
ה"אמרי אמת" תירץ: שמה שאמרו חתן מוחלים לו כל עוונותיו, היינו עבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחבירו אין נמחלים לו. וצרעת באה על עוון לשון הרע שהיא עבירה שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, על כן צריך לרצות ולבקש מחילה מחבירו.
–
עוד נאמר בפרשה, "זאת תהיה תורת המצורע" (יד', ב')
ביאר החיד"א "זאת תהיה תורת המצורע" – מתי תהיה התורה והמצוות של המוציא שם רע – לעצמו, ״ביום טהרתו״ – ביום שיעשה תשובה ויבקש מחילה ממי שדיבר עליו. מקשים העולם איך יסכים האדם שדיברו עליו לשון הרע למחול לחבירו, הלא בעת שימחל לו, יחזור אליו כל העוונות שהלכו ממנו, ויחזרו כל המצוות לחבירו שדיבר עליו, ומי פתי שיסכים למחול ולהפסיד במחילה?
בספר ״מרפא לשון״ (לרבי רפאל הכהן זצ״ל) ביאר, עפ״י מה שאמרו חז״ל כל המעביר על מדותיו מעבירים ממנו כל פשעיו. בעת שאדם מוחל לחבירו על עוול שעשה עמו, אין לך מעביר על מידותיו גדול מזה, ולכן באותה שעה מעבירין ממנו כל פשעיו, נמצא שאם ימחל לא יפסיד מאומה, שאף שיחזרו אליו כל עוונותיו, אבל באותה עת ימחלו לו על כל פשעיו.
אמנם כל זה ניחא בקשר לעבירות, אולם עדיין קשה מה עם המצוות שמפסיד בשעה שמוחל לחבירו?
אלא נראה לבאר: אמרו חז״ל ״לפום צערא אגרא״ – כפי העמל והקושי שאדם עושה את המצווה כך הוא השכר שיקבל עליה. והנה אדם שמוחל לחבירו שדיבר עליו לשון הרע, הלא יודע הוא מה מפסיד בעת ההיא – את כל המצוות של חבירו, ובכל זאת כובש את יצרו ומעביר על מידותיו ומוחל, ערכה של מחילה זו, היא כנגד כל המצוות שהפסיד עבורה, אם כן ישלם לו הקב״ה שכר על מצווה זו, כפי ערך כל מצוותיו של חבירו, נמצא שלא הפסיד מאומה בזה שמחל.
וכמו שכתב רבינו יוסף חיים זצ"ל (בספרו ״שני אליהו״). אדם שמוחל לחבירו על לשון הרע שדיבר עליו נחשב כמחזיר לו אבדה את כל המצוות שאיבד, כי מה הבדל יש בין אבידה גשמית לבין אבידה רוחנית. ופשוט הוא שכפי ערכה של האבידה כן יקבל שכר לעתיד לבוא, שאם השיב שק מלא אבנים טובות יקבל שכר גדול פי כמה מאשר השיב שק תבואה. כך גם בשעה שמוחל מחזיר לו אבידה גדולה – את כל מצוותיו, נמצא שיקבל לעתיד לבוא שכר גדול על מצות חשבת אבידה כערך כל המצוות האלו, נמצא שלא הפסיד מאומה.
שבת שלום וחודש טוב
אמיר
