האוכל מאז ומתמיד היווה מענה רגשי ולא רק מענה ביולוגי לתחושת רעב, ויש זמנים שבהם האוכל הוא חלק ממערך רוחני כמו בשבתות ובחגים שאנחנו מחברים את שמחת וקדושת היום אל האכילה, כשאנשים לא מצליחים בעבודה, או עברו יום קשה הם יכולים לומר לעצמם שהם פיצו את עצמם על ידי ארוחה טובה, או לפעמים אדם אומר אחרי יום כזה אני חייב משהו מתוק בפה… כשזה קורה מדי פעם זה לא דבר שכל כך משפיע על חיי השגרה שלנו, אבל כשזה מתחיל להיות דפוס קבוע וחלק מהרגלי חייו של האדם, אז זו כבר בעיה גדולה, כשאדם לא מצליח להתמודד עם חרדה, דיכאון, תחושות חרטה ואשמה וכדומה ולכן הוא פונה אל האוכל כמקור מחייה רגשי ולא רק פיזי הוא בבעיה.
ולפעמים האדם מרגיש שבע, ובכל זאת הוא לוקח לעצמו עוד ממתק, או חטיף או עוד מנה בארוחה. האדם רוצה לנחם את עצמו בעקבות תחושה רעה שהוא מרגיש, הוא מנסה לנחם את עצמו באכילה. הבעיה היא שהאכילה נושאת על הכתפיים שלה תפקיד שהוא מעבר למה שהיא מסוגלת לשאת, האכילה יכולה להזין לא לרומם את האדם רגשית לטווח ארוך, לכל היותר לטווח קצר…ובדרך כלל אחרי שהאדם השתמש בדפוס האכילה הרגשית הוא מלא ברגשות חרטה ואשמה על כך שהוא פיצה את עצמו באכילה במקום בפתירת הבעיה האמתית, ומהמקום הזה גם התדמית שלו בעיני עצמו נחלשת, לאכילה יש קשר רגשי עמוק אל האדם היות וכבר שהוא היה תינוק – יחסי הגומלין העיקריים בינו לבין אמו היה אכילה, אולי ההורים יכולים לומר לילד כמה הוא חמוד ומתוק. אבל הילד לא מבין את המילים, הוא מבין כנראה שמרעיפים עליו חיבה. אבל כשהוא רעב ואחר כך הוא מרגיש שבע – הוא מיד מבין את החסך ואת ההשלמה. ולכן האוכל מקושר אצלו במח לחום, אהבה וקשר עם אדם אהוב.
לפעמים האכילה בגילאים מאוחרים יותר הופכים להיות מעבר לארוחות משפחתיות גם שדה מאבקי כוחות – שבה ההורים מכריחים את הילד לאכול והילד לא אוכל, או שהילד אוכל לא נקי, מנומס או מהר מדי וההורים מעירים לו שוב ושוב. וכך הילד זוכה להרבה תשומת לב – אמנם תשומת לב שלילית – של הערות וביקורות. אבל ילד היות והוא כל כך תלותי בהורים שלו – גם תשומת לב שלילית משתלמת מבחינתו ולכן הוא ימשיך באותה התנהלות שתמשיך ותגרום להורים להגיב בתשומת לב שלילית, מה שיכול לקבע את דפוס סגנון האכילה של הילד, לפעמים האוכל הוא אמצעי נחמה – הילד בוכה מציעים ארטיק או סוכריה. האינטראקציות האלו – סוג יחסי הגומלין הזה מלמד את הילד שאוכל מבטא מקור נחמה לתחושת רגשיות לא נעימות ולא רק מקור תזונה לגוף, מחקרים מראים שהורים שהיו סמכותיים בביתם ויחד עם זאת ניהלו בית שהייתה בו תקשורת פתוחה – שהילדים יכלו לדבר על הרגשות שלהם הילדים בבית כזה סבלו הרבה פחות מאכילה רגשית, מחקר אחר הראה שאנשים בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה סבלו פחות מאכילה רגשית היות וכל פעם שהם סבלו ממתח, כעסים, חרדות, חרטות וכדומה – הם לא דחקו את הרגשות על ידי אכילה אלא הם היו מספיק חזקים ויעילים לפתור את הבעיה שהולידה את התחושה וכך לא היו זקוקים לאכילה על מנת לפתור את הבעיה ולהעלים את הרגשות השליליים, עוד מחקרים מראים שאנשים שאין לה קשת תמיכה חברתית לא פעם פונים אל האוכל כמקור נחמה ועידוד.
