פרשתינו פותחת בפסוק 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם', ושואל רבינו האור החיים הקדוש, שיש כאן שינוי בגישת הלשונות בפסוק אחד, שבתחילת הפסוק כשבא לציין את מקום הדיבור, אמר קודם את ה'כלל' שהוא 'במדבר סיני' ואחר כך 'באהל מועד' שהוא 'פרט' מתוך הכלל כולו, ואילו בהמשך הפסוק כשבא לציין את תאריך הדיבור, נאמר 'באחד לחודש השני בשנה השנית' כלומר, שהקדים את ה'פרט' ואחר כך ה'כלל'.
ומפרש רבינו הקדוש, שהאמת היא שגם בתחילה, הפסוק הקדים את ה'פרט' ואחר כך את ה'כלל', ולמרות שבשטח הפיזי מקום ה'מדבר' יותר גדול ממקום 'אהל מועד' והסיבה לכך, כי מבחינת מה שהשטח מכיל, ב'אהל מועד' גדול יותר, וכל 'מדבר סיני' נחשב כ'פרט' לגבי אהל מועד מקום שכינתו יתברך שמו, שהרי 'מדבר סיני' בכללותו טפל ומתבטל לגבי ה'אהל מועד' וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, ששים ריבוא מישראל היו יכולים ליכנס באהל מועד, כיון שהיה שם השראת השכינה.
ובפרשת צו על הפסוק 'וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד' מפרש רבינו הקדוש, שהפסוק בא להודיענו שנעשה נס, ופתח אהל מועד, החזיק כמות אנשים של 600 אלף איש, למרות שכולו היה סך הכל 50 אמה.
עוד באתר:
וזהו מה שמספרת התורה 'ותקהל העדה אל פתח אהל מועד' שכל הקהל הצליח להיכנס בתוך אהל מועד, כי הרוחניות והקדושה אין לה גבול ומידה.
[אור החיים במדבר פרק א פסוק א; צו פרק ח פסוק ד]
זכות הדברי תורה לרפואתו והחלמתו השלימה והמהירה של ירמיהו ירמון בן לאה שיחי' בתוך שאר כל חולי עמו ישראל.
