כשבועיים לאחר שהבחור רפאל חיים מנחם מנדל בן לאה (פוגל) היה בין שמיים וארץ במצב קשה מאד עם קריסת מערכות, וביום שלישי שעבר נולד ילד חדש להוריו ולכל עם ישראל לאחר שפקח את עיניו, אביו ר' ישראל דוד פוגל, מלמד בכתה ח' בחיידר קהילת קמיניץ בשכונת נוה יעקב בי-ם נפגש לשיחה עם כתבינו בנצי ליזרוביץ ושיתף אותו בהשתלשלות הארוע מתחילתו ועד לרגע זה.
כתבנו מציין שר' ישראל דוד פוגל הוא בנו של הר"ר יוסף פוגל זצ"ל מרכסים ומראשי ערכים שנפטר בשנה האחרונה, כך שבהמשך הכתבה נוכל להבין שכוח האמונה של המשפחה קיבלו מבית אבא ואמא שתחי'.
וכך מספר האב: "חיים מנחם מנדל התכונן לצאת לטיול עם עוד 2 חברים ביום שלישי ל"ג בעומר, הם רצו לצאת לנחל צאלים בדרום מסלול של כ 7 שעות הליכה. הם התכוננו לכך היטב. הצטיידו במפות של המסלול, כמות מים מספקת וכו'".
עוד באתר:
הטיול
"הם יצאו לילה קודם לבאר שבע שם ישנו במקום מסודר, כדי להתחיל את מסלול ההליכה בשעות הבוקר המוקדמות. בשעה 7 הם כבר היו בתחילת המסלול עם כל הציוד הנדרש. עוד בשעה 3 אחה"צ הוא הרים טלפון לאשתי ואמר, שכרגע הם יצאו מהבריכה בנחל והכל בסדר וממש עוד קצת הם יוצאים מהמסלול".
הבשורה
לפתע, מספר האב "בשעה 5 אחה"צ אני מקבל טלפון מביה"ח הדסה עין כרם, 'תגיע לביה"ח הבן שלך כאן', ניסיתי לברר מה מצבו, אם בהכרה או לא, אמרו לי שהוא לא בהכרה. במצב כזה אומר לי האבא מחשבות רצות לך בראש , ואתה לא יודע מה לעשות בפרט כשאין הרבה אינפורמציה. טסנו אני ואשתי לביה"ח . הוא כבר היה בטיפול נמרץ. הרופאים הסבירו לנו שהוא הובא במסוק , לאחר שהתמוטט ואיבד את ההכרה".
"גם החברים שלו ששוחחתי איתם בטלפון אמרו שלאחר שיצאנו מהנחל כשעה וחצי הוא נפל- הקיא ושוב נפל ,ואיבד הכרה. חשבו כולם שכנראה זה מכת חום". (הנס הגדול הוא ש-10 דק' לפני שנפל לא היה קליטת פלא' באזור, היכן שהתמוטט במקום הזה היה קליטת פלאפונים).
ימי האשפוז הראשונים
"גם בביה"ח סברו כל הזמן שזה תסמין של מכת חום ואמרו שבדרך כלל ביום למחרת מתעוררים מזה. אך יום רביעי הגיע, השעות עוברות והוא לא מתעורר. הוא היה כל העת מורדם ומונשם. על פניהם של הרופאים ראיתי שמשהו לא כשורה, הם היו נראים בלחץ. ואז מישהו אמר לנו שמשהו לא אופייני לתסמין של מכת חום, לא נראה להם שזה מה שהיה כאן. לפתע אחד מאנשי הרפואה, משה בן זאב שגם שייך לחובש הר נוף מתחיל לבדוק את גופו, והוא מבחין בבוהן של הרגל – 2 נק' שחורות ונפיחות".
"מכאן ואילך הרופאים החליפו סידקית שזה הכשת נחש ואופייני לכל הרקע והתסמינים. כעת צריך לדעת איזה סוג נחש זה, יש סוג נחש שאופייני לאזור עין גדי אך שללו מיד סוג זה, כי סוג כזה של נחש לא ניתן לשרוד הכשה שלו למשך זמן. ואז העלו שזה סוג של נחש אפאע והטיפול להכשה מסוג כזה הוא נסיו".
"בינתיים המצב של בננו לא משתפר, הוא מונשם ומורדם וכולנו חששנו מהגרוע. בני הישיבה בישיבת בית מתתיהו קיבלו על עצמם לימוד ותהילים 24 שעות , 7 ימים בשבוע. חילקו בין כולם , אולם בלילה הקהילה ממקסיקו שמכירים את הבן שלנו והישיבה חילקו לעצמם כך- שביום כאן בישיבה לומדים ואומרים תהילים ובלילה הקהילה ובחורים ממקסיקו [ששם זה יום] הם לקחו על עצמם את הלימוד ותהילים".
טלפון בהול: קריסת מערכות
"יום חמישי לפנות בוקר המצב של בננו החמיר, קיבלנו טלפון מביה"ח 'בואו מהר, תיפרדו מהבן. יש קריסת מערכות כללית – הרמנו ידיים (הרופאים)'", מספר האב את ששמע מהרופאים.
"טסנו מיד לביה"ח. שלחנו אנשים לשאול את הגר"ח קנייבסקי שליט"א והוא אמר להוסיף לו את השם 'רפאל'. כשהגענו לביה"ח כל הפרופסורים של כל המחלקות של הדסה הוזעקו לחדר של בננו לנסות מהלך נוסף וחדשני.
"תבין", אומר לי האבא: "הוא היה בסכנת חיים ממשית. עשו עליו 3 פעמים החייאה עם תרופות שנותנים בהחייאות. כל פעם שראינו על הצג שהמדדים עולים התחלנו לומר 'נשמת כל חי' והרופאים אמרו לנו זה כלום עדיין, הרופאים הרימו ידיים אך אני ואשתי לא".
נושאים עיניים לשמיים
"פנינו לרבש"ע ידענו שהכל תלוי בו ולא באף אחד אחר. עמדנו שנינו בפינה ובזוית אחרת, בכינו לפני הקב"ה שיחוס וירחם עלינו. הבכיות והדמעות לא שבו ריקם. שיגרתי הודעות קוליות לתלמידי החיידר, ולתושבי נוה יעקב ורכסים ואמרתי להם בלב נשבר ונדכה תגידו פרקי תהילים לרפואת בננו רפאל חיים מנחם מנדל בן לאה לרפו"ש. השם הזה של בננו רץ בכל העולם, קיבלנו הרבה טלפונים מהארץ ומהעולם , שיחות חיזוק ועידוד".
"לקראת שבת (בהר בחוקותי) משפחות רבות קיבלו על עצמם לקבל את השבת 10 דק' לפני הזמן לרפואת הבן. לשאלתי מה הרגיש באותו רגע כשהרופאים אמרו להם שאין יותר מה לעשות . וענה: "הרגשתי את המאמר . אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם וכ"ש בתוך צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. שערי דמעות לא ננעלו. האמונה מבית אבא חיזקה אותנו מאד".
אני שואל אותו האם זה נכון שמיום רביעי כשנודע לכם שהמצב קשה מאד הסתובבת בכיס עם תפילה ליציאת נשמה ווידוי? והוא מאשר לי – כן. בנצי, אתה לא יכול לתאר לעצמך מה עבר עלינו באותם ימים. כבר אמרתי לאשתי נגזרה הגזירה, אבל הקב"ה כל יכול, הוא ממית ומחיה , והוא הרופא היחיד בעולם, עדיין לא איבדנו תקוה , זעקנו אליו.
הנס
"ואז הגיע הנס הנס הנס. ביום שלישי בערב אנו מקבלים את הבשורה שהילד התעורר. הילד מתחיל לחזור להכרה. הוא מגיב קצת. במהלך יום שאחרי הוא היה עדיין עם הכרה מעורפלת אך בערב היה עירני לחלוטין, הדבר הראשון שאמר לי כשאמרתי לו שאני הולך למעריב וחוזר: "אבא, ספירת העומר תבוא לחדר ותוציא אותי ידי חובה, נראה לי שפספסתי כמה ימים" .
"ומאותו יום מצבו רק הולך ומשתפר, הוא יורד מהמיטה, אוכל , משוחח עם הסובבים אותו. הוא זוכר טוב מה קרה לו עד הרגע שהתמוטט".
"ביום שישי הורידו אותו ממחלקת טיפול נמרץ למחלקה ביניים. אביו אומר לי, אני מחכים לעוד בשורות טובות בקרוב על שחרורו הביתה".
"אני חייב לומר לך: ההלל של ר"ח סיון לא יישכח מהר. מה אשיב לה' … הודו לה' כי טוב… כמה דמעות (דמעות של רגש ושמחה) נשפכו הבוקר בתפילת ההלל. ההלל היה אחרת לגמרי".
הודיה
לפני שאנחנו מסיימים את השיחה הוא מבקש להודות, ראשית להקב"ה על כל החסד הגדול שעשה עימם נגד כל סיכויי הרופאים. לצוות המורחב של הדסה עין כרם לכל אחד ואחת ממנהלי המחלקות ומחלקת טיפול נמרץ ועד אחרוני הרופאים והאחים והאחיות על המסירות , הדאגה והטיפול המסור ללא לאות. לארגון 'דרכי מרים' – לר' ארל'ה וינגרטן ולמשפ' וינגרטן כולה על הדאגה על כל דבר ודבר, החיזוק והמסירות לכל פרט ופרט. ותודה לעם ישראל על התפילות הרבות ותמשיכו להתפלל לרפואתו השלימה של רפאל חיים מנחם מנדל בן לאה, לרפו"ש. לפני שאנו נפרדים אני אומר לו שבעז"ה בסעודת ההודיה שתהיה נשמח לבוא ולשמוח איתם יחד.
כוחה של אמונה וכוחה של תפילה.
