סוף סוף אנחנו מגלים השבוע מי היו הראשונים שבמקום "נמאס לי" אמרו "זה יוצא לי מהאף"
בפרשת השבוע "בהעלותך" מתלוננים בני ישראל על הרעב במדבר ומספרים בגעגוע על המאכלים המשובחים שאכלו במצרים. מי שלא מכיר את בני ישראל יכול לטעות ולחשוב שמדובר באנשים שגורשו מבתיהם במצרים והשאירו אחריהם כל טוב. אבל מי שמכיר מעט את ההיסטוריה של אוהבי השום והבצל הללו זוכר, שבמצרים חייהם לא היו קלים כל כך. הם היו עבדים שהוכו ללא רחמנות והועבדו בעבודות פרך מבּוקר ועד לילה – מאכלים משובחים בוודאי לא היו להם.
הקב"ה בוחר בעונש ייחודי: בתגובה לִתלונות העם. רוצים בשר? אין בעיה. תאכלו בשר במשך חודש שלם. שניצל לארוחת בוקר, נקניקיה בצהרים, וסטייק לארוחת ערב" עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם" כך מופיע בפרשה.
בתחילה היו אלה קבוצה של אנשים מתוך העם אשר החלה בהטחת האשמות כלפי משה. בהאשמות לא היו דברים של ממש, אלא ממש הקנטה סתמית שמטרתה – ניסיון למציאת הצדקה לסור מדרך ה' המחייבת. בדבריהם הם ביכו על טורח הדרך הארוכה במדבר וקשייה וטענו שעדיף היה להם להישאר במצרים. בהמשך, שוב יש מי שמחפשים סיבות לִתלונות. האספסוף, אותו ערב-רב שנאסף אל בני ישראל בִּיציאתם ממצרים, אינם מרוצים מהמן הפלאי שיורד בכל יום וטעמו כה נפלא. בשר הם רוצים. לאספסוף יש עניין להתאונן וכך הם עושים, וּמסיתים אחריהם גם את בני ישראל.
משה שומע את בכי העם וחש את כעסו של הקב"ה. הוא פונה אל ה' בטענה: "למה הרעות לעבדך… לשום את כל משא העם הזה עלי. האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו…מאין לי בשר לתת לכל העם הזה…?! לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה…!
בתגובה לתלונות העם, אומר ה' אל משה, הכן אותם וקדש אותם לקראת מחר. אני אתן להם בשר, לא ליום ולא ליומיים. במשך חודש ימים אאכיל אותם בשר עד שיהיה להם לזרא.
מסיפורים אלה אנו למדים שמלבד העובדה שקיטורים ו"בכיינות" הם לא המצאה מודרנית שלנו, להיותנו סבלניים וּמתונים חשיבות קריטית להצלחה של כל מהלך שאנו עושים בחיים. מי שמעוניין לחפש רשימת "אשמים" למצבו יוכל לעשות זאת בקלות, בעוד שדווקא היכולת לקחת אחריות על מצבנו וּלהתעלות מעל קשיי הדרך מעידה על גדלות נפש.
במובן מסוים גם כיום החיים שלנו כיהודים דומים לאבותינו שהצטרכו ללכת במדבר. חייו של היהודי המאמין רצופים עשיות, או לחלופין הימנעות מעשיות אחרות, הדורשות ממנו הקרבה ואמונה. מבלי להסתכל על התמונה הכוללת של החיים ועל היעד הסופי והמטרה שלהם, ומבלי לסמוך על הבורא שמוביל אותנו בבטחה בדרך הנכונה, אותם עשיות ואיסורים יכולים להיתפס כעונש נוראי ואז וודאי שנרצה להתלונן ואף לבעוט במוסכמות, כאותם מתאוננים במדבר.
נראה כי אותם מתאוננים, חרף כל הניסים שראו החל מיציאת מצרים ועד למעמד מתן תורה, פשוט לא השכילו להמתין בסבלנות לסוף המסע ולכן פרקו עול והתמרדו כנגד משה וכנגד ה'. המציאות מוכיחה פה, ובכל מקום אחר, שכל פעולה חסרת סבלנות בסופו של דבר אינה משתלמת. כל פעולה שנעשית מתוך לחץ, מתח או חוסר סבלנות בסופו של דבר לא מצליחה ויש לאחר מכן לעמול קשה יותר ולתקן אותה. הדבר היפה בסבלנות – שהיא תמיד משתלמת. דברים שמושגים בדרכי נועם ובהתמדה נשארים לאורך זמן
בעצם כל המהות של כל חומש "במדבר" המתאר בפנינו את המסע הפיזי, אך חשוב אף יותר – הפּנימי והרוחני, שבני ישראל עברו, ושאנחנו כבני בניהם אמורים להמשיך וְלעבור בדרכינו להיות אנשים טובים ואמיתיים יותר.
אותם מתלוננים טורדניים במדבר שמעשיהם מחדדים לנו שאנו נדרשים לאורך רוח, אמונה וראייה רחבה של כל התמונה. לדיבור שלנו משמעות חשובה. אם אנחנו מוציאים מהפה דברי עידוד וְדרבון אנחנו מחזקים את עצמינו ואת הסובבים לנו, אולם אם אנחנו עסוקים בקיטורים אנחנו מחלישים אותנו ואת הסביבה.
כל יהודי הוא כור אטומי מהלך בעל עוצמות אדירות, וּמי שמשכיל להשתמש בכוחות הנפש שקיימים בו (וּבכולנו קיימים כאלה בשפע), על מנת לעבור את המסע הזה שנקרא "החיים" מתוך שימחה ואמונה, זוכה לבסוף להגיע בגשמיות ובפנימיות לאותה "ארץ זבת חלב ודבש". החוכמה הגדולה היא להבין ולזהות מראש את המכשולים הצפויים בדרך וּלהתגבר עליהם.
