נאמר בפרשה: "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (כה' יב').
מובא במדרש רבה: אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו.
יש לפרש עפ"י הנאמר בגמרא (מס' כתובות יא ע"א) שהסיבה שאין נותנים כתובה לנכרית היא, דאמרינן יהבינא לה כתובה ותלך ותאכל בגיותה? (דהיינו שתמשיך לחטוא) וכן הוא בצדיקים שא"א ליתן שכרם בעוה"ז מפני שאולי יחטאו אח"כ וישתמשו בשכר שקבלו לרעה ח"ו, וכמו שמצאנו ביוחנן כהן גדול׳ ששימש בכהונה שמונים שנה ואח"כ נעשה צדוקי, ולכן אין מקבלים שכרם בעוה"ז, אבל זה שייך דווקא בצדיק סתם.
עוד באתר:
אבל צדיק שמזכה את הרבים שמובטח לו שאין חטא בא על ידו הוא יכול לקבל השכר בעוה"ז, כי אין חשש שישתמש בו לרעה, מפני שמובטח לו שלא יחטא ולכן כאן שהיה פנחס מזכה את הרבים, בדין הוא שייטול שכרו משלם בעוה"ז.
ואפשר עוד לתרץ, שהקשו המפרשים מדוע יטול שכרו בדין, הרי ידוע מה שאמרו חז״ל ׳שכר מצוה. בהאי עלמא ליכא׳, דהיינו בעולם הזה אין שכר למצוות, וא"כ איך נתן הקב"ה שכרו לפנחס בעוה"ז, ותירצו שמובא בזוהר הקדוש שבשעה שנכנס פנחס להרוג לזמרי נכנסו שבט שמעון להורגו ומרוב פחד פרחה נשמתו ואז החיה אותו הקב"ה ונתן בו ב'־ נשמות של נדב ואביהוא שלא הגיעו למנוחתם עד עתה, והנה הטעם ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, כשהאדם גמר את תפקידו בעוה"ז והגיע לעוה"ב.
משא״כ אצל פנחס שכבר פרחה נשמתו ונגמר השכירות של העולם הזה ולכן בדין הוא שיטול שכרו, ונראה להוסיף הסבר כי הטעם מובא בגמרא (קידושין לט' ע"ב) ששכר מצוה א"א ליתן בעוה״ז כי זה דבר רוחני ולא יתכן לשלם שכר רוחני בעוה"ז הגשמי, ולכן דווקא בהאי עלמא הגשמי א"א לשלם, אבל פנחס שהוא אליהו שהפך כולו להיות לרוחני ונהיה מלאך ה׳ הוא יכול לקבל שכר רוחני כיון שהוא כבר בעולם הבא הוא.
ועוד יש לתרץ על פי הפסוק בתהילים סב' "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" והקשו המפרשים איזה חסד זה הרי האדם עשה מצוה מגיע לו בדין את שכרו, ותירצו שבאמת אין אדם עושה כלום מעצמו, וכל עשיותיו הוא מכח סייעתא דשמיא, וכמו שאמרו חז"ל בגמרא (סוכה נב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו.
אבל הקב"ה מתחסד עמו ומחשיב לו ־כמעשהו־ ממש בלי עזרתו של ה' ובדרך זה מוסבר היטב הפסוק ־בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך־ ולכאורה היה צריך לומר בכל מקום אשר ־ 'תזכיר' את שמי ולא 'אזכיר', אלא זה הדבר שגם כשהאדם מזכיר שם ה־ זה רק מכח עליון שה' נתן בו ואף על פי שבא ע"י עזרת ה׳ אבוא אליך וברכתיך כאילו עשית מעצמך.
וכל זה דוקא במצוות שאדם עושה מעצמו בדרך הטבע ובלי מסירות נפש, אבל מצוה שאדם עושה למעלה מדרך הטבע ובמסירות נפש גדולה ראוי ליטול שכרו מן הדין, ולא בתורת חסד מה' והנה פנחס עשה את מה שעשה במסירות נפש ושלא כדרך הטבע, לכן בדין הוא שיטול שכרו.
–
עוד נאמר בפרשה: "ונתתה מהודך עליו" (כז, ב)
מובא בגמרא (בבא בתרא עה' א)״מהודך" – ולא "כל הודך". זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, "אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה".
כותב רבינו יוסף חיים זצ"ל בספרו "בניהו" בדברי הגמרא המובאים לפנינו יש להתבונן, מה הוסיפה לנו עדות הזקנים על עליונותו של משה ביחס ליהושע, הרי התורה עצמה הרבתה לכתוב על שבחיו של משה, דברים שלא נאמרו על יהושע.
יתרה מזאת, הלא במפורש נאמר שלא קם נביא עוד ישראל כמשה" (דברים לד, י) וא"כ מה לנו לעדות הזקנים על דבר שמפורש כבר בתורה. עוד יש להקשות, מדוע דווקא על יהושע "להיכלם" בהשוואות מסוג זה, והלא גם שאר כל הנביאים היו קטנים בדרגתם ממשה, וחכמינו לא דאגו לציין זאת?
אלא מתרץ רבינו יוסף חיים נראה שמתוך לשון הגמרא עצמה נוכל להעלות ארוכה לקושיותינו. והנה, לא בכדי מדמה הגמרא את פני יהושע "כפני לבנה", הלבנה ־ כידוע ־ אין לה מצד עצמה אפילו אור מועט, את כל אורה היא יונקת מאור החמה וממנו היא מאירה לעולם, להבדיל מאור הכוכבים, שהגם שאורם מועט אף יותר מאור הלבנה, אך אורם – אור עצמי הוא, ולא אור המושאל מאחרים.
כך גם היה ההבדל בין יהושע לשאר הנביאים, שאר הנביאים אמנם לא זכו להעפיל למדרגת הנבואה כמו משה רבינו ע"ה, אך המעט שאצלם, משלהם היה ועל שמם נקרא. מה שאין כן יהושע, שכל רוח נבואתו קיבל ממשה כפי שהתורה מעידה "ונתת מהודך עליו", ולכך דווקא הוא ראוי להדמות ללבנה. יתר על כן, הגמרא מספרת (תמורה טז, א) ששלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה.
אך כאשר פנו בני ישראל אל יהושע וביקשו ממנו להחזיר להם את אותן ההלכות, ענה להם יהושע: "תורה לא בשמים היא" ואין נביא רשאי לחדש הלכות על פי נבואה. ויש להבין, מדוע נצרך יהושע לכח הנבואה כדי להחזיר להם את ההלכות שנשכחו מהם, והלא בכח הפלפול שבתורה ניתן להגיע לכל ההלכות הללו בלי להצטרך לנבואה, וכמו שמספרת הגמרא שם בהמשך, שאלף ושבע מאות "קל וחומר", "גזירות שוות" ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה והחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו.
ובכן, האם יהושע לא היה מסוגל לדרוש הלכות בדרך הפלפול?! בהכרח עלינו לומר שיהושע חשש שאם הוא ילמדם את ההלכות הללו, יחשבו בני ישראל שלא מכח הפלפול דרש אותן אלא מפי נבואה קיבל את הדברים, ולכך מנע את עצמו מלחדש כל חידוש בתורה, ולא לימד לישראל אלא את אשר לימדו משה במפורש.
כעת, נבין כיצד מתיישבות כל הקושיות. ההבדל הגדול בין יהושע לשאר הנביאים לא היה בכמות התורה שהנחילו לישראל ־ בכך לא שונה יהושע משאר הנביאים, שגם הם לא יכלו להגיע למדרגתו של משה.
ההבדל היה נעוץ באיכות החידושי תורה, שאר הנביאים והחכמים לימדו דברים שלא שמעו ישראל מעולם – חידושי תורה שזכו לחדש בעצמם ־ אך יהושע גדר עצמו שלא לחדש דבר שלא שמע ממשה, ולכך, כאמור, רק הוא נמשל ללבנה שאין לה אור עצמי כלל, אלא לקוח מאחרים.
שבת שלום
אמיר
לע"נ מו"ז ר' שלמה בן עישא זצ"ל.
