זה תמיד קורה לנו...
אחרי שאנו עושים את המעשה שרצינו לעשות ועלה במחשבתנו, וחושבים שזה הכי טוב בעולם ויכול להיות... אנו נושכים שפתיים..
ואומרים: "אח.... חבל שעשינו את זה".
עוד באתר:
בין עשיית המעשה בפועל, לבין החרטה שבאה אחרי כן מבדיל דבר אחד דק..
הרגע לפני...
מה היה קורה אילו לפני שהיינו עושים את המעשה היינו מפנים את כל העשן שנהיה לנו בראש ואומרים לעצמנו:
"סטופ.. תחשוב רגע.. המעשה הזה שעשית כרגע הוא טוב? הוא בסדר?". (ואני מדבר כמובן על מעשים במובן השלילי של המילה, לא במובן החיובי כגון מצוות וגמילות חסדים וכדו').
אילו המוח שלנו היה עובד ככה, עם הקו הדק הזה היודע להבחין בין כל דבר ודבר,החיים שלנו היו נראים אחרת לגמרי...
כמו שהגדירו זאת חז"ל הקדושים : "סוף מעשה במחשבה תחילה", קודם כל תחשוב !!!
ר' נחמן מברסלב זצוק"ל נתן הגדרה מעניינת עד מאוד בענין כוח המחשבה:
"דע שיש בבני אדם סגולות גדולות כי יכולין לפעל על ידי מחשבתם מה שהם חושבים... כי כשהמחשבה היא כולה אחוזה ודבוקה בדבר אחד שיהיה כן... על ידי זה הם פועלים שבהכרח יהיה כן כמו שהם חושבים. וגם שהמחשבה תהיה בפרטי פרטיות, לא בדרך כלל כגון שיחשב שאם יהיה כן יהיה כך וכך בפרטיות" (שיחות הר"ן, אות סב).
ע"י המחשבה באמת על דבר טוב מחשבתך הופכת להיות חיובית..
בפרשת השבוע משה רבינו אומר לבני ישראל (א,יב): "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם".
מבאר רש"י הקדוש: "מלמד שהיו אפיקורסין".
והשאלה מתבקשת מאליה "אפיקורסין"??, מה משה רבינו התכוון במשפט זה לומר לעם ישראל, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", הלא כן, אמונה תמימה בה' יתברך, לבוא ולקרוא להם "אפיקורסין"?
וביאר על כך הגה"צ המקובל ר' בן ציון מוצפי שליט"א (דורש ציון,דברים) כך וזה לשונו: "הענין הוא כזה: מי שמאמין אין לו בעיות, כל דבר קל עבורו.
אם הלך לקנות לחם וחלב ומצא את החנות סגורה, הוא אומר: "לא נורא, גם זו לטובה".
הנהג של האוטובוס ברח לו, ולא עצר בתחנה. עכשיו הוא צריך לחכות עוד חצי שעה לאוטובוס הבא. מה הוא אומר? –"כל עכבה לטובה".
קרתה לו איזושהי תקלה"? הוא לא מתעצבן, אלא אומר בנחת: "הכל משמים".
לאדם המאמין קל בלב, לבו לא עמוס כעס, תסכול וקנאה. הוא לוקח הכל בקלות, אומר תהלים, שר שירות ותשבחות, וממשיך הלאה בשמחה.
מי שלא מאמין קשה לו מאוד. ליבו מלא כעס וטינה".
אם היינו רואים את המקרים באופן הפוך, שאדם לא מפעיל את המחשבה, שאולי באמת מה שקרה לו עכשיו זה הכל משמים, וכל מה שקורה איתו זה רק מהקב"ה.
האם הוא היה מתעצבן ממשהו?
האם הוא היה שומר טינה לאדם שעשה לו משהו רע?
לא נראה לי..
לחיות כך, זה התרופה לכל הבעיות, הלחצים הנפשיים, ובמיוחד בתקופה זו בכל מיני סוגי הבידוד למיניהם.
גם כשאתה בבידוד, תאמין בכל לב שהכל מריבונו לעולם, וגם תיישם זאת במחשבותיך ומובטח לך שתראה פלאות...
ולא בכדי סיפרה הגמ' (גיטין נז:) על המעשה הנורא שעשה נבוזראדן בירושלים בעת חורבן בית ראשון שראה את דמו של זכריה מבעבע, ולא הבין מדוע, עד שהרג תלמידי חכמים, סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה, נשים קטנים וילדים, עד שצעק בשמיא: "זכריה זכריה, טובים שבהם אבדתי, רצונך שאאבד את כולם??!!.
מיד נח הדם..
נתאר לעצמנו את אותם האנשים שסקלו את זכריה והרגוהו עקב התוכחות שהיה משמיע באזניהם, אילו היו חושבים לפני כן על המעשה שהם עושים, אילו זה שזרק את האבן לראשונה, היה חושב מה המעשה.
היה נחסך לעם ישראל המון המון סבל..
אבל אחרי הכל, אנו מגלים שהכל מן שמיא, וכך אנו צריכים להאמין בכוח המחשבה שיש בנו שינתב אותנו למקומות החיובים והמתאימים במיוחד בשבילנו...
ובעובדה זו סיפר סיפור נפלא הגה"צ ר' אלימלך בידרמן שליט"א (באר הפרשה, מטות מסעי תש"פ, אות ג'):
פעם אמר הגאון הצדיק ר' נחום יאסע'ר זצ"ל מזקני וחשובי חסידי שטפנשט להגאון הצדיק ר' נטע צינוורט זצוק"ל בבוקרו של יום, היום בבוקר שמעתי 'בת קול מן השמים', הסובבים חששו שמא אירע משהו לבריאותו... אך ר' נחום הסביר מיד את כוונתו – קמתי בבוקר ולא מצאתי את מנעלי וראיתי בזה כמי שנשמע בת קול בביתי ומודיעים לי מן השמים שהוטל עלי תפקיד נכבד – לחפש את הנעליים... לאחר כמה דקות שוב נשמע בת קול בביתי כי מצאתי את הנעליים, וראיתי בזה הכרזה מן השמים כי מלאתי אחר התפקיד בשלימות ונגמרה שליחותי... ואשרי האיש המאמין שהכל על פי ה', שעל ידי זה ניצל מגיהנום בבית, וזכה "לשמוע" בת קול"....
וכה אמר הגה"צ ר' יצחק דוד גוטפארב זצ"ל מנקיי הדעת שבירושלים, שמעולם לא איחר את האוטובוס אלא תמיד היה בא זמן רב לפני הבאס אחריו...
איזו מחשבה דקה מן הדקה....
שנזכה בעזרת השם גם אנו להגיע ולו במקצת לדרגה זו...
אמן ואמן !!
המאמר מוקדש לרפואת:
יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.
דוד בן שמחה הי"ו.
יפה בת זוהרה תחי'.
