הרצון לשוב הביתה: פרשת ניצבים וילך \ הרב נהוראי משה אלבילה

דוד תפס את חבירו הצידה: "איך אתה לא מתבייש"???

"מה כבר עשיתי"?, ענה לו שלמה.

אתה לא חושב שעל כל העקיצות שאתה "אוהב" לתת מדי פעם, הוא אברך חדש הוא לא מכיר את השטויות שלך, הוכיח דוד את שלמה חבירו.

"הוא עוד יכיר אותי"..

"אבל לא היית צריך לומר זאת מלכתחילה.

היה זה ביום בהיר אחד באחד הכוללים החשובים במרכז הארץ, עת תחילת זמן אלול, הגיעו כולם ברצינות רבה, ובהכנה אישית מראש לזמן שיהווה מקפצה אמיתית לראש השנה הקרב ובא.

שלמה היה אברך שכולם כבר היו יודעים, "הוא לא צריך עזרה מאף אחד" , מה שנקרא בלשון העם "יושב טוב".

אך עם הרגשה זאת היה אוהב לתת לכולם את ההערות העוקצניות שלו, דומה שכולם ידעו להחליק את הענין, אך מוטי האברך החדש שהיה מטופל בילד מיוחד, ומטבעו טיפוס מאוד רגיש, לא ידע מה לעשות, הערה ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית, הוא כבר לא היה יכל לשתוק יותר, שההערות התחילו לגעת על אופן הטיפול בילדו החולה.

יום למחרת החליט מוטי לגשת לראש הכולל אחרי שעות הסדר, ודמעות בעיניו:

"הרב, אני יודע שחז"ל אמרו שהנעלבים ואינם עולבים נחשבים מאוהביו של הקב"ה, אך אני מאוד מאוד מתמודד ויש מישהו שלא מפסיק להציק לי, הרב מה אני עושה?

ראש הכולל שהכיר את "התכשיט" שמתחת ידיו, הניח את ידו על לחייו של מוטי שבכה מאין הפוגות.

"אל תדאג צדיק, הקב"ה יעזור לך, ואם באת אלי כנראה שמשמים הודיעו לי על ידך שאני אמור לטפל בזה, ואציין שלצערי אתה לא הראשון שבא אלי"…

ראש הכולל ידע שזה אולי לא יהיה קל, עקב התמיכות הקבועות שחמיו של שלמה מעביר לכולל, אך ליבו הרחום לא יכל לעמוד מנגד..

יום למחרת שלמה כבר לא היה בכולל…, ולמד את מילותיו על בשרו.

זוהי דוגמה מצויינת ל"שרירות הלב" האמורה בפרשתנו המסמאת (מלשון מעוורת) את עיניו האדם מהתבוננות במה שעושה האם הדבר טוב? הוא נצרך? הוא פתוח לשינוי? הוא כדאי?.

ועל כך אומרת לנו התורה הקדושה(כט,יח): "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה".

מבאר רש"י הקדוש: "והתברך – לשון ברכה, יחשוב בליבו ברכת שלום לעצמו לאמר לא יבואוני קללות הללו [האמורות בפרשת כי תבא], אך שלום יהיה לי אלי לא יגעו. 'בשרירות ליבי אלך – במראית ליבי… מה שליבי רואה לעשות".

רואים מכאן על הלך המחשבה של אותו אדם – שמעת בפרשה הקודמת צ"ח קללות!!!, לא אחת ולא שתיים, צ"ח, ובכל זאת "שלום יהיה לי", מחשבה שלווה של" לא צריך לדאוג, כל מעשי הם לטובה", "הקב"ה הוא ותרן הוא ודאי ימחל לי", [רחמנא ליצלן לומר זאת] והלב נהיה קשה, "שרירות לב"…

שואל הגאון בעל ה"שפתי חיים", ר' חיים פרידלנדר זצוק"ל (דברים – מאמרים, עמוד קז) מהיכן מגיע הכוח השרירותי הזה? הסתירה הגדולה ביותר במהות החיים של האדם, לעשות עבירות ולחשוב שהקללות לא יגיעו אליו, ומעל הכל "שלום יהיה לי"?

אלא רואים מכאן דבר נורא, כד היכן מסוגל האדם להגיע, לחיות עם סתירות בתוך עצמו, לשמוע קללות נוראות וביחד עם כל זאת להישאר באדישותו ולא לעסוק בתיקון תאוותיו..

הרמב"ן הגדיר זאת נפלא: "בשרירות ליבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה…, התאווה גוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות".

כוח זה מגיע מתאוות המסמאת את העיניים מהאפשרות להתבונן, כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר..

הסבא מקלם ע"ה גם כן כתב בענין זה (הובאו דבריו ב"דעת תורה" למרן המשגיח ר' ירוחם ממיר ע"ה זצוק"ל): "כל זה בא לו מצד אי התבוננות, לא בא בחשבון להשכיל על האחרית, לקרב העתיד כהווה קירוב חושי, וכו', הלא אין דרך לעבור ברית כי אם ע"י התבוננות, וא"כ מבינים מזה כי שלום יהיה לי" בא מצד אי התבוננות".

שלומדים את הדברים הללו אי אפשר שלא להבחין את ההבדל העקרוני המובא כאן בין רשעים לצדיקים, כמו שחז"ל אמרו (שבת לא.): "דרש רבא בר רב עולא מאי דכתיב: 'כי אין חרצובות למותם ובריא אולם' – אמר הקב"ה: לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להן כאולם וכו'.

וביאר רבינו הרמח"ל ע"ה במסילת ישרים (פ"ב): "לומר: אדישות זו אינה נובעת מתוך שגגה או חוסר ידיעה, אלא יודעים הם היטב את כל הצפוי להם אחר מותם ולא זו בלבד אלא שחוזרים ומשננים זאת תדיר בפיהם, ואם כן כיצד הולכים הם ברשעם? אלא שאינם מחדירים את הידוע להם אל לבם ואינם משיבים זאת אל כליותיהם – "שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים לנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי".

רשעים לא מבינים מה הולך להיות להם, לפעמים מגיעה ההרגשה של "כל העולם הוא שלי, ואני הולך להיות כאן בעולם הזה בן בית, דייר קבע, א"כ למה צריך לחזור בתשובה?

אך לא יודעים שהתאוות מחזקות את שרירות הלב, ולא נותנות לרצון לחזור הביתה, לשוב בתשובה, וזה ההבדל המהותי ביותר בין צדיק לרשע, צדיק, יודע להתבונן לקראת מה הוא הולך וגם הוא יודע "שעל כל מעשה האלהי-ם יביא במשפט על כל נעלם", אמנם הרשע "חלב על כסליו", היצה"ר לא יתן לו להתקדם, להתניע מנועים ולשוב אל אבא…

בואו אחים ואחיות יקרים ואהובים !!! בשבת זו, שהיא האחרונה של השנה הבא לא נהיה מאותם האנשים שיש להם "חלב על כסלם", שהיצה"ר מוותר להם, כי הוא יודע גם ככה שהם אבודים, והם לכאורה אף פעם לא יחזרו בתשובה, הבה נהיה מאותם האנשים הצדיקים שיודעים לקראת מה הולכים, שיש להם תקווה בלב ובעינים, ומכינים את עצמם כראוי למשפט שיחרוץ את גורלם לשנה החדשה, לשנה טובה יותר בבריאות, פרנסה טובה, והצלחה, בכל העניינים

אפשר לקחת כדוגמא קריאת ספר תהלים, אם אדם יגמור ספר תהלים בשבת הזו בל"נ, כאילו גמר כל שבתות השנה ספרי תהלים, לרפואת חולים, להצלחה, וכדו'. יכניס את השבת 10 דקות מוקדם יותר כאילו קיבל עליו תוספת שבת כל השנה.

אנו מבינים במה מדובר?

איך אפשר למוסס לגמרי את החלב שנדבק בנו מאי עשיית רצון ה'?

רק על ידי התבוננות, עשיית מעשים טובים, ורצון אמיתי וכנה לשוב לאבא שבשמיים.

והלוואי שנזכה.

–

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים.

המאמר נכתב לרפואה שלמה והצלחה בכל העניינים:

בני יקירי יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.

מו"א דוד בן שמחה הי"ו.

יפה בת זוהרה תחי'.

בתושח"י.