לא ככה דמיינו את ראש השנה הזה… אנחנו לא נמצאים השנה בתנאים אופטימליים. לא בראש השנה, לא בכיפור, וכמו שזה נראה כרגע, כך גם יהיה בשמחת ימי הסוכות ושמחת תורה. יש הרבה פער בין הרצוי למצוי בכל תחום, וגם בקודש הקדשים: בתפילות ובבתי הכנסת, ביכולת לארח ולהתארח, ביכולת לקיים בהידור את מצוות החג. והכי גרוע, הקורונה הצליחה קצת להרוס לנו את האופטימיות. האתגרים החינוכיים, הזוגיים, המשפחתיים, הכלכליים ובכל תחום ותחום רק הולכים ומתעצמים… איך מתמודדים עם זה?
יותר מזה – למרות כל הקשיים צריך לזכור שיש מצווה לשמוח בחגים, זו מצות עשה: "ושמחת בחגך", והפוסקים אומרים שהמצווה הזו נוהגת גם בראש השנה. את זה אפילו גמזו לא יכול לבטל! (גם זו לטובה!). נכון, מדובר בימי דין, אבל צריך לאזן פה בין יראת הדין לבין שמחה פשוטה, עם אוכל טוב ועם אוירה נעימה. בחלק הזה לפעמים יותר קשה להצליח, במיוחד בימים טרופים שכאלה, אבל כאן המפתח האמיתי לבית יהודי שמח. וזה לא תלוי בנסיבות, זה תלוי בגישה שלנו.
ועדיין קשה – איך אפשר לשמוח כראוי, בלי שאת יתר מצוות החג אנו מקיימים כראוי? גם בזה יש נחמה רבה בדברי חז"ל, שגילו לנו שאם יהודי מאד רוצה לקיים מצווה ולא מצליח, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא קיים את המצווה. חז"ל גם גילו לנו שההכנה למצווה והכיסופים אליה יקרים בעיני השם יתברך לא פחות מקיום המצווה בפועל. יותר מזה, לעתיד לבוא הקב"ה יבחן את העמים לא על פי קיום מצות סוכה, בתנאי חום בלתי אפשריים, אלא דווקא על פי היחס אליה, אם הם יצאו מן הסוכה בבעיטה או בצער. המסקנה היא, שהיחס שלנו למצוות קובע ומכריע, ובימים האלו, כנראה זה עיקר האתגר והניסיון עבורנו.
עוד באתר:
אז נכון, לא קל השנה. ובכל זאת, זכינו במצווה יקרה לא פחות, הכיסופין, הרצון לקיים, השמחה והקבלה של המצב הנוכחי. זה אי אפשר לקחת לנו. 'זה מה יש – ועם זה ננצח', הקב"ה לא תובע מאיתנו מה שאיננו יכולים לקיים. ויש בזה הרבה נחמה אם רק נבין שבדיעבד, זה כרגע הלכתחילה, ובמקום לקטר ולהתלונן, עלינו לשנות תדר ולשמוח בחצי הכוס המלאה.
צריך להבין: הקורונה הזאת אינה פנצ'ר בתכנית האלוקית, חלילה. הכל מושגח והכל לטובה, הכל חלק ממהלך רחב עם סוף טוב. אנחנו לא ניתבע ולא נימדד על מה שאין ביכולתנו לקיים. אבל נימדד על איך אנחנו מקבלים הזה. ביאוש ובדכדוך צריך להילחם, זה סוג של יצר הרע שנקרא 'הכל או כלום'. במקומו כדאי להתאמץ לקבל באהבה את המצב, לקיים מה שביכולתנו, ולשמוח עם מה שיש, ובכך נעביר לעצמנו ולבני-ביתנו מסר חזק על ההתמדה והעקשות של עם-הקודש, שלא נכנע למקרי הזמן, וזה מסר עוצמתי מאד שוודאי יהיה כלי של יציבות ואמונה לעתיד.
זה מסר נכון באופן כללי, אבל המסר הזה גם רלוונטי במיוחד גם לחינוך ילדים, שגם שם מצויים פערים בין הרצוי למצוי. אם נגיב עליהם בצורה של יאוש, כעס ועצבים, גם אם הם מוצדקים סביב הקושי שלנו, זה לא יקדם את המצב. אבל אם נבין שזה כרגע המצב, נתרגל 'קבלה מעשית', וכך, דרך ההשלמה נשדר אהבה ושמחה, נצליח לעבור ממצב מריר של מלחמת התשה חסרת מנצחים, למצב של השלמה, קבלה ואפילו שמחה, ואז – יוכל גם להתחיל מהלך חדש של תיקון וצמיחה.
שנה טובה לכולם!
