לכוון את המצפן: פרשת נח \ הרב נהוראי משה אלביליה

זה קרה בבורסה הראשית ברמת גן..

הוא הסתכל מהחלון וחשב שהעולם כבר לא יוכל להמשיך הלאה…

מוטי היה אחד מסוכני הבורסה הותיקים ביותר במשכן וגם הצעירים כשנכנסו תמיד כולם הפנו אותם אל מוטי "ממנו תדעו לעשות כסף", נאמר להם.

אחרי שישב כך בחלון משרדו ובהה אל השמים התכולים של אותו היום, הטלפון בכיסו צלצל על הצג היה הרב דוד שמוטי כל כך אהב ובשבילו הוא היה המילה האחרונה.

"מה נשמע מוטי"?

"יכול להיות בסדר"….

"מה קרה"?, שאל הרב.

מוטי פתח את פיו וכך נפתח גם סכר דמעותיו, "הירידות בוול סטריט בתקופה האחרונה הרב, היו בלתי נמנעות"…

"מוטי"!!!!, זעק הרב דוד אל הפומית..

"תרגע יקירי", אמר הרב, אגיד לך כמה דברים שאני מקווה וישפרו את רוחך, אתה אחד מהמצטיינים בשיעור דף היומי שלנו אז אני חושב שאתה כלי קיבול אמיתי למה שאני הולך להגיד לך…

בפרשת השבוע אומרת לנו התורה הקדושה (ו,כג): "ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ".

שואל הגאון הרב דסלר זצוק"ל (מכתב מאליהו ח"א ד' 66) שומא עלינו להבין, מדוע בכלל הוצרך הקב"ה להביא בדווקא מבול ולא לכלות את העולם ע"י דבר אחר?

ומביא מדרש (רבה, פ' מטות): "ג' מתנות נבראו בעולם, זכה באחד מהן נטל חמדת כל העולם. זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בהכל, אימת בזמן שהם מתנות שמים, ובאים מכח התורה, אבל חכמתו ועשרו של בני אדם אינו כלום.

ואדם צריך לדעת שברגע שהוא מקבל אושר, חכמה, כבוד, עושר, ומפנה את עצמו ואת כל כל כולו לרכישת החמדות הללו אם לא יבין שדברים אלו באים מהקב"ה, הדבר עלול להיות בעוכריו, ולהיות נמסר בידי הרוע המוחלט השולט בעולם, והתוצאות יהיו ברורות ביותר.

ופעמים שהאדם מתפלא מדוע אחרי כל מה שאני עושה, דווקא אצלי הצרות מוצאות משכן? והמלחמות לא רק שלי, אלא גם בשאר העולם כולו אינן מפסיקות? מדוע רק הרוע שולט?

אלא אומר הרב מדוע אדם שרוצה קצת עוה"ז השאיפה שלו אמורה להפריע את הדרך לרכישת חכמה, עושר, גבורה, שלאי על פי דרך התורה, מדוע אי אפשר לעשות הכל על ידי קדושה וטהרה? 

לכן המסקנא שאנו למדים מכאן שההצלחה במתנות אלו שלא על פי דרך התורה אינה נקראת הצלחה כלל וכלל, מה יעזור באמת לאדם שיש לו חשבון בנק עם כסף נזיל ללא הפסקה? אושר, חכמה, גבורה עצמית, לא בא לאדם כלל וכלל, כי  תמיד הקנאה תרדוף אותו, התאווה לעוד, רדיפת הכבוד, ואחרי כל זאת האדם נשאר בידיים ריקות, ומתחדשת האפשרות לאפס את המצפן שמוביל אותך בחיים.

סטירות אף אחד לא אוהב לקבל…

אבל כשהקב"ה מחליט שתיטיב לך הסטירה, הוא נותן אותה מאהבה, שתעלה על דרך ה' ותשוב אליו בתכלית..

ישנם אנשים שלא לומדים מכך לקח, ועומדים במרדם, ושוב מקבלים סטירה וחוזר חלילה, עד שהקב"ה מחליט שזו הדרך ללמדם להשלים את תכליתם בעולם…

ומסיים הרב: "מה היה הענין של דור המבול? אותו דבר שהזכרנו. הם שכחו התכלית, לשם מה נברא העולם, וכיוונו את חייהם בשאיפה לעוה"ז וכל הבהמיות הכרוכה בו. לא היה בעולם חוץ מנח מי שהוא שידע את תכלית הבריאה, וכו', וכתוצאה מהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, כי לא זו הדרך ולא זה מה שכיוון הקב"ה בבריאת העולם, בא חיסול של העולם, בכדי שתנתן האפשרות לבריאה כולה שוב לעלות על הדרך לתכלית, ע"י נח.

תכלית הבריאה – הייתה ע"י נח, הוא היה היחיד שידע מתי צריך לכוון את המצפן ולכן בל נשלח ששלח הקב"ה את נח לבנות תיבה לא שנה ולא שנתיים אלא 120 שנה, כי רק בסופם, הקב"ה ידע שאותו הדור צריכים לקבל מבול, שישיב אותם ויזכיר להם את תכליתם.

וראיתי מעשה נפלא על מרן הרב עובדיה ע"ה (שהשבוע ציינו 7 שנים לפטירתו) שממנו נוכל להבין   מהו בכלל גודל המושג של תכלית האדם בעוה"ז (סיפורים מבית אבא, עמוד 104) : 

"המעשה הבא ארע בלילה אחד בו ישב מרן בחדרו ולמד בהתמדה עצומה. ספרים רבים נערמו על שולחנו בזה אחר זה, כאשר מרן מעיין בהם בשקיקה. השעות נקפו וחלפו, ומרן לא מש מעל שולחנו. רק כאשר ביקש להביא ספר מן הספריה, היה קם מן הכסא, ניגש אל הספריה, ושב עם הספר אל השולחן.

באותו לילה קרה המקרה הנורא. בשעה שתיים ורבע אחר חצות, קם מרן להביא ספר כלשהו מן הספריה, וכאשר שב אל השולחן וביקש להתיישב על כסאו, התגלגל הכסא – שגלגלים היו מותקנים בתחתיתו – לאחור ומרן מעד וצנח ארצה.

גם עבור אדם בגיל העמידה, נפילה שכזו הינה קשה וכואבת, על אחת כמה וכמה עבור אדם בגיל הזקנה. מרן שהיה באותה העת בן קרוב לתשעים שנה, ספג מכה נוראה. מעוצמת המכה, נשברה עצם האגן בגופו, והוא שכב על הרצפה מבלי יכולת לנוע. 

מרן זעק לעזרה, וקרא לבני ביתו. אולם קולו היה חלש, ואיש לא שמע אותו.

הכאבים שחש באותה שעה היו כאבים נוראיים, כאבים שעלולים להוציא אדם מדעתו. אולם מרן, גם באותה שעה, ביקש להטביע את יגונו ואת כאביו בים התורה, ומכיוון שלא יכול היה להתרומם אפילו במעט ולהגיע אל השולחן על מנת לקחת ספר בידיו, שלח את ידו במאמצים מרובים ופתח את המגירה שלצדו

שם במגירה, היו מונחים דפים מכתבי ידו. במשך כמה דקות התאמץ מרן לשלוף את הדפים מן המגירה, וכאשר עלה הדבר בידיו אורו עיניו.

הוא אחז בקובץ הדפים והחל ללמוד מתוכם, כשהוא שוקע בלימוד עד למעלה מראשו. הכאבים העזים לא הרפו, אולם גם מרן לא הרפה מלימודי התורה. וכך, במשך שעות ארוכות, שכב מרן עלל הרצפה, כשגופו מיוסר בייסורי תופת, אך ליבו ומוחו בוערים באהבת התורה.

כך שכב עד השעה שבע ועשרים, אז נכנס אל החדר נהגו המסור שלומי אברהם, והזדעזע למראה עיניו.

הנהג ניתר מן החדר בבהלה וזעקותיו הרעידו את כל הבית. עד מהרה התקבצו בני המשפחה אל החדר.

"אבא!" נזדעזעו, "כיצד שכבת כך כל הלילה, מיוסר בייסורים נוראיים?!" זלגו דמעות בעיניהם.

ומרן השיבם כשמעיניו העייפות נשקפת אהבת תורה שאין למעלה ממנה:

"לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעוניי"..

זה התכלית:

"תורה, תורה, ועוד פעם תורה!!!

אם אדם ילך ככה תמיד מובטח לו שיבין מה זו תכליתו, ומה צריך לעזור לו בשביל להגיע לכך…

 

המאמר נכתב לרפואת:

יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.

דוד בן שמחה הי"ו.

יפה בת זוהרה תחי'.