תתחילו להטיל ספק: פרשת "וישב" עם הרב אפרים אפשטיין | האזינו

הפעם ברשותכם אני מבקש להטיל ספק.
להטיל ספק בכל מה שנראה לנו ברור ומובן.

הסיפור מתחיל בפגישה מקרית עם חבר, שסיפר לי סיפור מדהים.
"ביקרתי לאחרונה בחולון, במקום שנקרא "מוזיאון החושך". כך הוא התחיל.
למקום הזה מגיעים אנשים שרוצים לחוות כיצד נראים חייהם של העיוורים.
בכניסה למקום מלבישים על העיניים כיסוי, כך שלא רואים כלום.
ומי שמדריך את הקבוצה הוא עיור.

במהלך הסיור עברנו בין חדרים שונים, לא ראינו כלום.
נכנסו לחדר אחד והרגשנו רוח וטיפות גשם.
רק הרגשתי בלי לראות כלום.
זה היה מוזר…

כך עברנו בין החדרים השונים, כשהחדר האחרון היה חדר מוזיקה.
התיישבתי על הכיסא והאזנתי למוזיקה.
לא ראיתי כלום.
לא כלי נגינה, רמקולים ,אפילו את החדר עצמו לא ראיתי.
מוזיקה נטו.

זה היה מדהים. אף פעם בחיים לא נהניתי כך ממנגינה.
תמיד אני שומע מוזיקה, הפעם הרגשתי את המוזיקה.
"אבל עד לכאן זה רק ההקדמה למה שאני רוצה לספר לך", כך הוא המשיך.
כסימנו את הסיור עשו מפגש הכרות ביננו לבין המדריך.
בכל מהלך הסיור התרשמתי ממנו מאוד.
הוא היה עם קול נעים, סבלן , נימוסי.
בחור אינטליגנט עם "ראש על הכתפיים".

כשהורדתי את הכיסוי מהעיניים, קיבלתי הלם.
הסתכלתי על אותו מדריך והרגליים שלי רעדו.

הפנים שלו היו פשוט מעוותות.
העיניים, האף, הפה, פשוט הכל.
זה כל כך לא התחבר לי עם הדמות שדמיינתי לעצמי בראש.
לא הצלחתי לחבר לדמות שאני רואה, את התחושות שחשתי כלפיו רק לפני דקות ספורות.
ולמה??

רק בגלל שתבניות החשיבה שיש לי בתוך הראש, מחליטות בשבילי.
מה היה קורה אם הייתי רואה אותו יום קודם?
מה הייתי חושב על האיש המקסים הזה?

"מאז..", כך אמר לי אותו ידיד, התחלתי להטיל ספק בכל מה שנראה לי ברור ומובן.

את הסיפור הזה זה סיפרתי בחנוכה, בהרצאה שמסרתי במוסד שבו שוהים אנשים שנמצאים בתחתית החברה.
תתארו לכם תחתית, תרדו עוד קצת…
לזה אני מתכוין.

אמרתי להם שקשה לי לדבר בפניהם, משום שאחרי שאותו ידיד סיפר לי על החוויה שלו, התחלתי להטיל ספק…
ואם אנשים מבחוץ רגילים, ואולי גם אני, להסתכל עליכם בעיניים עקומות, זה משום שהם לא למדו להטיל ספק…
הם לא באמת מכירים אתכם.

אבל.., כך אמרתי להם, זו הבעיה הקטנה.
הבעיה הגדולה היא שגם אנחנו מאמינים להסתכלות של האחרים.
אנחנו לא מטילים בה ספק.

כשאנחנו רואים בחז"ל את קריאתו של מתתיהו, "מי לה אלי".
ההכרזה שלו לצאת למלחמה מול האימפריה של יוון.
צריך ללמוד ממנו.
אסור להסכים ולהיכנע למצבים של חושך.
אנחנו לא תמיד מאמינים בעצמנו.
לא מאמינים שנמצא את בן או בת הזוג..
לא מאמינים שנסתדר עם הפרנסה, הבריאות ..
אנחנו פשוט לא מוכנים להטיל ספק בדברים שנראים לנו כל כך ברורים ופשוטים.

מתתיהו מטיל ספק בעולם כולו.
כל מה שנראה לכולם ברור ומובן, אצל מתתיהו זה מוטל בספק.
מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים…
הוא מטיל בזה ספק.
הוא לא מסכים לקבל מצב של חושך ואובדן.

בבית המקדש במשך מאות שנים היה דולק באופן ניסי הנר המערבי במנורה.
למה חז"ל לא תיקנו ימים מיוחדים לזכר הנס?
הרי הוא התרחש במשך מאות שנים?
מה המיוחד באותו פך השמן שהיה צריך להספיק ליום אחד ובנס דלק שמונה ימים?
למה על הנס הזה תיקנו את ימי החנוכה?

התשובה היא שבימים שבית המקדש היה קיים, האמת לא הייתה מוטלת בספק.
היה ברור היכן האור והיכן החושך.
אבל בימי החנוכה, כשמלכות יוון גרמה לאמת להעדר, עד שהחושך היה נראה כאור.

פך השמן הקטן הטיל את הספק.
הנה יש בורא לעולם.
על זה תיקנו את ימי החנוכה.

ימי החנוכה לא רק שמלמדים אותנו שאפשר להדליק את האור בחשיכה.
הם מלמדים אותנו שצריך לחפש את החשיכה.
דברים שנראים לנו ברורים יתכן ואנחנו לא רואים נכון.
אנחנו בחשיכה ואפילו לא יודעים על כך.

הבעל נכנס הביתה בסוף היום ורואה את אשתו.
היא עבדה קשה כל אותו היום.
בעבודה ואח"כ בבית לסדר, לארגן, לטפל בילדים, לבשל ולנקות.
היא לא הייתה חייכנית ולבבית באותו רגע שהוא הגיע.

רק לפני דקה היא סיימה להשכיב את הילדים לישון.
אם הוא רואה מולו אישה לא נחמדה, הוא בחושך.
הוא אפילו לא יודע שהוא בחושך.
הוא לא באמת רואה מה היא עשתה ועברה כל היום.
תטילו ספק בראיה שלכם..

הילד הגיע הביתה, ומאותו רגע הסערה מתחילה.
צעקות מריבות …
ואנחנו מיד מגיבים.
הרי מישהו צריך לחנך אותו…

אנחנו לא באמת יודעים באותם רגעים מה הוא עבר באותו יום בבית הספר.
לפעמים אפילו מתברר שהוא פשוט לא אכל מהבוקר שום דבר. אפילו לא את הסנדויץ.
תטילו ספק בראיה שלכם.

בפרשת השבוע אנחנו רואים את המעשה עם יהודה ותמר.
כל מה שיהודה ראה, מתברר כלא נכון אפילו שכל הנתונים הראו שהוא צודק.

אחי יוסף לפי העובדות שהם ראו, הם היו בטוחים שפעלו כדין.
רק בהמשך עוד כמה פרשיות נשמע את המשפט "אבל אשמים אנחנו.."

אז מה נגיד אנחנו?
חייבים ללמוד להטיל ספק.

אני מקווה שהצלחתי לשכנע אתכם להטיל ספק בראיה שלנו.
לא להיכנע לחושך.
אבל..אם מישהו עדיין חושב שהוא בחושך ואין לו מוצא…,כדאי שיקרא את ההמשך.

חשבתם למה מתתיהו מכריז "מי לה אלי", דווקא באותה העת?
הרי היוונים החלו עם הגזרות, עוד קודם?
למה רק אחרי כמה שנים הוא מחליט לפתוח במלחמה?

תתארו לכם טיול בפארק עם הילד.
השמש זורחת, אתם מתיישבים על הספסל ונותנים לילד לרוץ על הדשא.
מה יקרה עם הטיול בפארק יתרחש בשעות הלילה?
ללא ספק לא תרשו לו להתרחק.
ומה יקרה אם הפנסים בפארק לא יעבדו?
מן הסתם, לאורך כל הדרך אתם תחזיקו לו את היד.

כך בדיוק מתנהל אתנו בורא עולם.
ככל ויש יותר "חשיכה", כך בורא עולם יותר קרוב אלינו.
במצבים בהם נראה שאין מוצא, דווקא שם, הקב"ה קרוב אלינו יותר מתמיד.
שם זה הזמן המתאים ביותר לבצע מהפכות.
עם קצת מאמץ אפשר להפוך הכל.

יתכן ואם מתתיהו היה מכריז שנה קודם, הוא לא היה זוכה לכזאת סייעתא דשמיא מבורא עולם.

החושך עוד לא היה סמיך.
דווקא באותה נקודת זמן שהחושך היה גדול.
בשיא הגזרות.
שם הקב"ה הכי קרוב.
הכי קל להתקרב.
שם זה הזמן לבצע מהפכות.

אז מי שמרגיש ממש בחושך, שם זה הזמן הטוב ביותר להתחבר לקב"ה ולהפוך את המציאות.

שבת שלום וחנוכה שמח.
אפרים אפשטיין.