״אנחנו משפחה שרה כזאת, שאוהבת לשיר״. מונה שרה את הטרגדיות בחייה מבלי להזיל דמעה. ״אני זוכרת שבאחת השבתות אחרי השבעה על משה בני, שנפל בלבנון, אחד הבנים התחיל לשיר בסעודת השבת ואחרי שתי מילים בן אחר פרץ בבכי ואליו הצטרף עוד אחד וזהו, נגמר השיר״.
"אבל בכל שבת הייתה נוספת עוד מילה ועוד שורה לשיר, עד שחזרנו לשיר", שרה אומרת וזוקפת את קומתה השפופה מחוויות חיים קשות.
״יש משהו בקביעות, בהתמדה, שמחזק מאוד" היא מסגירה את דרכם להניס את הכאב. "הרי המילים בוראות מציאות. אז למרות שהמציאות קשה ומלאת געגועים – המילים שבתפילה בוראות עבורי מציאות חדשה למילים שאני מתקשה להגיד" היא משתפת. "וכך אני מוצאת את עצמי שרה שירי ילדות עם נכדי והפה מתרגל להשמיע ולשמוע צלילים של חדווה. זה כוחה של החברותא – כשאנחנו לומדות יחד אנחנו אומרות וגם שומעות, משתמשות בחושים שניתנו לנו כדי לשים רטייה על המקום הכואב, לחבוש את הסבל וליצוק משמעות חדשה בחיים".
עוד באתר:
שרה מסיימת בשאלה רטורית: "ואני שואלת האם האבל, האובדן והכאב מנהלים אותי או שאני מנהלת את חיי? מה שקרה כבר קרה, ונגזרה הגזירה – עכשיו אני רוצה לבחון מה המשמעות החדשה שאני מוצאת בחיי עם האובדן.
"והנה שרה באוהל" – מתוך האפילה אני יכולה לראות אותה, את שרה אימנו, שרה זקנתי, ולדמיין שעמדנו חבוקות והצלחנו לשיר, למרות ועל אף הצרות. כזאת היא שרה, אישה אגדה.
יש שתי פרשות שבשמותיהם מופיע הערך "חיים" – בפרשתינו, פרשת ויחי, ובפרשת חיי שרה. ובשתי הפרשות אנו נפרדים וסופדים. בחיי שרה לבכירת האימהות, הלא היא שרה ובפרשת ויחי לבכיר האבות – יעקב אבינו, הלא הוא ישראל.
לשניהם חיים רצופים ניסיונות, סבל וייסורים ובכל זאת הפרשה שבה הם מככבים נקראת בשם של חיים. הכיצד? הרי בתורה כל דבר מדויק בתכלית. גם שמות הפרשיות מדויקים, ושמה של כל פרשה מבטא את מהותה ותוכנה. אם כן, למה נקראת פרשתנו בשם 'ויחי', בה בשעה שהיא עוסקת בהפך הגמור, בפטירתו של יעקב אבינו ולא בחייו?
ואכן שם הפרשה מדויק, אלא שאנו לא הבנו מהם "חיים", מה עומק משמעותם של החיים. חיים אמיתיים הם נצחיים. חיים שיש בהם תנודות ושעלולים להיפסק, אינם חיים במובנו האמיתי של המושג. משום כך, רק על הקב"ה, מקור החיים, אפשר לומר שהוא חי באמת, כמו שנאמר: "וה' אלוקים אמת הוא אלוקים חיים". הקב"ה הוא 'אמת', אין בו שינויים ואינו נפסק לעולם, ולכן הוא גם נקרא 'חיים'.
הרבי מליובאוויטש מפרש שיעקב רצה לגלות את הקץ, שאם יזכו וישתדלו – תגיע הגאולה מיד. יחד עם גודל התשוקה והגעגועים בכל העוצמה לגאולה, היה יעקב מזועזע לחלוטין מזה שעדיין לא באה הגאולה. ותשוקה עצומה זו היא שדוחפת לפעול ללא הרף להביא את הגאולה בפועל ממש, ולא לשקוט ולא לנוח אף לרגע עד לגאולה.
ו"מעשי אבות סימן לבנים" וגם עלינו מוטלת המשימה. אומר הרבי בהמשך דבריו כי עלינו להרגיש אצלנו בכל העוצמה, יותר מרגשי הצער והגעגועים לגאולה, את השמחה מגודל הביטחון שהגאולה מגיעה תכף ומייד ממש.
וכיום במיוחד רוצים מאיתנו לא רק שמחה של מצווה כרגיל, אלא שמחה בטהרתה, שמחה מיוחדת כדי להביא את הגאולה. שמחה מתוך הבנת משמעותם של החיים, עם הקשיים והאובדן שבהם. ואפילו נאמר לנו על כך: "ואדרבה, ינסו – וייווכחו"!
