"הדשא של השכן": פרשת שמות \ הרב אפרים אפשטיין

מכירים את הביטוי "הדשא של השני/השכן ירוק יותר"? מכירים את זה שאנחנו מחפשים ורודפים אחר האושר, ובסוף מתברר שהוא היה כל הזמן אצלנו? אישה, בעל,ילדים, משפחה..

סיפר הגאון הרב שמאי גינזבורג מנאמני ביתו של "האמרי אמת", שבצעירותו כילד הגיע מאכל האורז לפולין, תחליף לתפוחי האדמה המסורתיים. ההתלהבות מהאורז גרמה לכך שהוא נהיה למאכל המצוי בבית. אני, כך סיפר הרב שמאי גינזבורג, לא אהבתי את האורז.
אכלתי כי לא היתה לי ברירה…

פעם נאלצה אימי לנסוע למספר ימים לוורשא,לבקר את סבתא שהיתה חולה. אמא בקשה שנאכל באותם הימים אצל השכנה. בכל אותם הימים אכלתי היטב, אפילו את האורז.
הוא פשוט היה טעים. כשאימא חזרה, היא שאלה אותי מה קרה שהתחלתי לאהוב אורז?
עניתי לה, שכדאי שתשאל את השכנה איך היא מכינה את האורז, כי הוא היה ממש טעים.

מה שלא ידעתי, סיים הרב שמאי גינזבורג, שאת כל מה שאכלתי באותם הימים, אמא הכינה לפני שנסעה, השכנה רק חיממה את האוכל.

בוריס, עבד במשך שנים בעבודה קשה ומפרכת. הוא היה כורה יהלומים באחד ממכרות היהלומים הגדולים ברוסיה. העבודה הייתה קשה, והמשכורת בקושי הספיקה כדי לפרנס את בני משפחתו.

לכך, יבגני חברו הטוב, התפלא כיצד שבועות ספורים לאחר שיצא לפנסיה, בוריס קנה לעצמו בית חדש ומפואר.. מהיכן הוא השיג את הכסף? קשה היה לחשוד בו בגניבת יהלומים.
זה היה בלתי אפשרי. בסוף יום העבודה היו הכורים עוברים בדיקה מדוקדקת, כדי לוודא שאיש מהם לא לקח לעצמו יהלום מהמכרה. לא הייתה הזדמנות שניה למי שנתפס…

איך עשית את זה? איך הצלחת להבריח משם יהלומים? ,פנה יום אחד בשאלה לבוריס.

בוריס חייך ואמר, "פשוט מאוד.." כל ערב כשהיינו יוצאים מהמכרה, יצאנו עם המריצה.
השומרים היו בודקים אותנו שלא לקחנו אתנו יהלום מהמכרה. ובאמת.. אף פעם לא ניסיתי לגנוב יהלומים. מה שהשומרים לא ידעו , זה, שגנבתי את המריצות…

לכולנו יש את הסיבות האמיתיות להיות אנשים מאושרים. אשה, בעל, ילדים, משפחה.. זה נמצא ממש "מתחת ידינו".

הבעיה היא, שאנחנו מתעקשים לראות את מה שנמצא רחוק, למה נראה לנו שהדשא של השני ירוק יותר? אולי רכב חדש, בית חדש, להרחיב את העסק, שם, כך נראה לנו, נמצא היהלום- האושר.

ככל הנראה בגלל זה אנחנו מפספסים את המריצות.

מה חסר לנו? יש בכלל מחיר לחיוך של ילד? וזה יש לנו בחינם. יש משהו שווה ערך לאשה, לאיש שאתנו? מישהו פעם אמר לי משפט קצר וקולע. "איזה אומץ צריך להיות לנו כדי להרגיש לא מאושרים?"

טוב.. אז למדנו משהו מהרב גינזבורג ואפילו מבוריס.. אבל אם עדיין לא השתכנעתם תראו את הדברים בפרשת השבוע.

בפרשת השבוע מספרת התורה, "וירא והנה הסנה בוער באש…,ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה? וירא ה' כי סר לראות….ויאמר…של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא".

הרש"ר הירש מפרש באופן מפתיע את הדברים שאומר הקב"ה למשה, "עד שאתה עומד ותוהה על טיבה של תופעה, העומדת מעבר לתחומך, התבונן בייעוד הנעלה של האדמה, עליה הנך נמצא זה כבר..".

משה רבינו מנסה להתבונן ולהבין את המראה של הסנה הבוער. הוא חושב ששם ימצא את מה שמחפש -הקרבה לה'. ועל זה אומר לו הקב"ה, אל תתבונן לשם. אצלך, היכן שאתה נמצא ,שם הכל נמצא ,שם נמצאת הקרבה היותר גדולה.

שימו לב למילים, לאיך שהתורה עושה את ההקשר, "וירא ה כי סר לראות, ומיד ההמשך "של נעליך מעל רגליך" התורה כאילו מקשרת ותולה את הדברים אחד בשני.

"וירא ה' כי סר לראות"- אם משתמשים בראיה לראות את מה שרחוק מאתנו, אפשר לא לשים לב למה שממש אצלנו. ואז מיד מגיע ההמשך "של נעליך מעל רגליך.."-זה גם ציווי וגם עצה. תסיר את הנעליים כי כאן זה המקום שאליו אתה צריך להיות מחובר. אין צורך "לסור ולראות", את הנעליים צריך בשביל ללכת למקום אחר, אבל כאן שזה מקומך, כאן צריך להישאר.

בשבועיים הקרובים, נסיר את הנעליים. לא רק שאין צורך ללכת, יש גם סגר.., אין לאן ללכת.
אולי זה הזמן להפסיק לראות מה שמעבר, מה שרחוק, ופשוט להבין ולהרגיש את הטוב והאושר שנמצאים ממש אתנו בבית.

שבת שלום.
אפרים אפשטיין.