לספר את הסיפור \ הרב אפרים אפשטיין | האזינו

"החדש הזה לכם ראש חדשים…".
המצוה הראשונה שנצטוו ישראל היא מצוות קידוש החודש.
לאחר שהמצרים לוקים בתשע מכות,רגע לפני מכת בכורות,מצטווים ישראל במצוות קידוש החודש.

הרש"ר הירש מביא רעיון מרתק לסמיכות של מצות קידוש החודש לעשר המכות.

"עד הנה היה תפקידם (של משה ואהרון) לבצע אותות ומופתים בארץ מצרים. היה עליהם להשיב לאדם המצרי את הכרת האל וחובות אנוש שנשתכחו מהם.
היה עליהם לנסות לחולל באמצעותם תמורה,התחדשות ולידה מחדש בקרב פרעה.
אולם השחיתות פרשה רשתה על ליבם ואחיזתה בם חזקה מדי וארוכה מידי….
רק בתוקף האימה והפחד ניתן להכניעה מפני רצון ה.
ומשחוזר אל עצמו נשאר הלב קשוח,ללא שינוי,כמקודם.
את עיצובו הפנימי של עמו קובע הקב"ה
ב"אות"…אשר יקרא לו תמיד ללידה חדשה,כך שיחוסן ישראל לעד מפני הקפאון המצרי,הרוחני והמוסרי."

מצות קידוש החודש,לפי הרב הירש, היא המענה הנכון והמתבקש כדי לייצר חיסון לקפאון של התחושות.

ההתבוננות בירח שנראה כנולד מחדש,מעוררת באדם את התחושות שהוא הספיק לשכוח.
את התחושות וההרגשות הנכונות שנשחקות ונשכחות בשגרה הכל כך מסוכנת.

כשראיתי את הפרוש הנפלא של הרש"ר הירש,הרהרתי לעצמי,
היכן נמצא הירח שיכול לייצר לנו "לידה חדשה" לתחושות שלפעמים הספקנו לשכוח?
פעם אחת בחודש זה לא תמיד מספיק.

איך אפשר להינצל מכוחה של השגרה?

זוג שנשוי 20..30 שנים,כמה היו מוכנים לשלם כדי לחזור יום אחד להרגשה של יום החתונה?

איזה אושר היה מציף אותנו אם היינו יכולים לחוות שוב את התחושה שהרגשנו בפעם הראשונה כשנולדו הילדים?

ובכלל.. כולנו חווינו לא פעם,הרגשה של קרבת אלוקים.
זמנים שבהם מרגישים קרובים….
איך מחזירים את התחושות האלו?
איך אפשר שלא נשכח אותם?

אני חושב שאת התשובה אפשר למצוא בתחילת הפרשה.
בתחילת הפרשה הקב"ה אומר למשה
"בא אל פרעה….למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים…וידעתם כי אני ה' "

התורה מגלה לנו את הדרך,איך מייצרים את הידיעה- התודעה הרצויה.
ע"י סיפור.

ידיעה של העובדות לא יוצרת תודעה.
סיפור יוצר תודעה.

את השגרה אפשר לנצח אם נספר את הסיפור הנכון.

רק אחרי "למען תספר",מגיע "וידעתם כי אני ה'".

לא השתכנעתם?
אז תקשיבו לסיפור הבא.

ב"שבעה" של הרב קלמן גולדשמידט זצ"ל.
סיפר לי הבן שלו סיפור מדהים.

אבא,כך הוא סיפר,היה מקפיד לטבול כל יום במקוה.
בתקופה האחרונה,עקב המחלה הקשה,נבצר ממנו להקפיד על זה.
יום אחד.. הוא מתקשר אלי ומבקש שאקח אותו למקוה.
כמובן שהגעתי.
כשהגענו למקוה,אבא ירד מהרכב וביקש שאחזור לאסוף אותו בעוד כחצי שעה.

כשחזרתי אחרי חצי שעה,ראיתי את אבא יושב על הספסל,מחכה לי,
רק ש… משהו היה נראה לי לא תקין.
הבחנתי ,כך הוא סיפר,בכתם של דם שמתחיל מתחת הספסל וממשיך לכיוון הבור של המים.

כשאבא שם לב למבטים שלי,הוא חייך ואמר,
"אתה רואה..,תראה כמה ה' אוהב אותי".
אני,כך סיפר לי הבן שלו,קצת נלחצתי מהדם שראיתי ולא הבנתי מה אבא מתכוין.

אבל אבא מיד הסביר.
כתוב בחז"ל שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה.
למעלה,הוא המשיך והסביר,יושב הקב"ה ,מלך מלכי המלכים.
הכל שלו.
"לפני 18 דקות ישב הקב"ה ופנה למלאך שלידו וביקש שעוד 5 דקות כשקלמן יצא מהמקוה ויגיע למדרגה השלישית,תגרום לכך שימעד ויקבל מכה כך שירד לו דם שיצור כתם עד הספסל.
ואז אבא חייך והוסיף
" ולא תאמין…,כך בדיוק קרה!!!
במדרגה השלישית מעדתי וקבלתי מכה ,כך שיצא דם …".

אז תגיד לי..
איתך..מישהו התעסק בחצי שעה האחרונה?
איתי התעסק הקב"ה,התעסקו המלאכים..
אז יש לך ספק שהקב"ה אוהב אותי??"

לדעת את מאמר חז"ל ש"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזין מלמעלה",זה דבר אחד.

אבל לחיות את התודעה הזאת,זה דבר אחר.

קרבה לקב"ה,זוגיות, ילדים,משפחה,
פשוט לדעת לספר את הסיפור הנכון…..