נוכח הנגיף המשתולל הפושט צורה ולובש צורה אך ממאן להיעלם. נראה היה בבירור כי עומדים אנו נוכח השורה האחרונה בנבואות עקבות משיח "ואין לנו על מה להישען אלא על אבינו שבשמים" (סוטה מ"ט ע"ב). וזאת אחרי שכל שאר הסימנים מתרחשים בפועל מול עינינו זה שנים (החוצפה, היוקר, המינות, העדר החיפוש אחר האמת ועוד ועוד). אזלת היד של כל הכוחות בעולם שהתאגדו להיאבק בנגיף מיקרוסקופי קטן המשטה בהם פעם אחר פעם, עשויה להוביל ללא ספק ל"תסמונת מנשה מלך יהודה". על מנשה מסופר כי נִשְבָּה על ידי מלך בבל והושם בכלי שתחתיו הבעירו אש, וקרא לכל הע"ז שבעולם ולא נענה, אמר "אקרא לאלקי אבותי וקרא לאלוקי אבותיו בכל לבו וניצל, באותה שעה אמר מנשה יש דין ויש דיין". גם כיום, לנוכח אפסותם של אלילי הכסף הזהב המדע והטכנולוגיה, הגיוני וטבעי היה שהמוני העם יצאו בקול גדול ויקראו לאלוקים בכל לבם.
גם הצד השני יודע זאת וחושש מכך, יצא הוא אפוא למלחמת חרמה נגד מי שנחשב כמיצג את דבר האלוקים. נגד הצבור המדקדק במצוות. לשם כך השתמשו בטכניקות המפורסמות שהן: הצגת התנהגותם של מעטים כשיטת הרבים. הצנעת ההתנהגות של הרוב הגדול. והוצאה מן הגנזך את כל הביטויים ששימשו את בכירי שונאי ישראל במהלך ההיסטוריה כנגד יהודים, ומעל הכל יצירת פרובוקציות ומצג המזינים את התעמולה המתבקשת וחזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם.
באופן טבעי הדבר מלבה את הויכוחים בין הצדדים וגם, כבונוס, מלבה את הויכוחים הפנים דתיים כשאלה מאשימים את אלה ואלה את אלה והשמחה גדולה, ובין האי להאי אבדה ההיא עלובתא… תשומת הלב מוסטת וההזדמנות מוחמצת והולכת…
עוד באתר:
וזאת עלינו להדגיש. בין גדולי ישראל היו תמיד דעות שונות. וקהלים שונים הלכו איש איש בדרך רבו. גם בשאלות שנוגעות לפיקוח נפש היו הבדלי גישות, ואין כל חדש. מה שאולי חדש הוא שבדרך כלל ויכוחים אלה, העוסקים בשאלות חשובות ככל שתהיינה, לא יצאו מתחומי בית המדרש והרחוב היהודי. בנקודה זו נמצא הבדל. כאן אורבת תקשורת שכיום כולם יודעים שהיא ממומנת על ידי גופים בעלי אינטרסים. ומנצלת כל הזדמנות להכפיש להוציא דברים אחדים מפרופורציה ואחרים מהקשרם, ולהצניע או להשמיט מה שלא משרת את המטרות.
חבל שיש אנשים שמאבדים שליטה ושופכים את תסכוליהם בדרך בה לא חונכנו. אלה מגלגלים לידי אויבי היהדות האורבים ומצפים בערגה לתופעה כזו כדי להעצים אותה ולהגיב בצורה שתקנה להם שעות תקשורת רבות ותגרור אחריה גינויים מכל קצות המערכת והתוצאה – המאסת היהדות ונושאי דיגלה על ההמונים, והתקווה שכולם יכירו וידעו כי "אין לנו על מה להישען" הולכת ודועכת.
מה נעשה?
נגנה את אלה שמפירים את הכללים? מה זה יעזור? הרי רוב אלה שמפירים את הכללים מתוך נוחיות וקלות דעת, כבר לא נוהגים כך נוכח העליה במספר הנפגעים, ואלה שעדיין נוהגים כך, לא מתפעלים מהגינויים. ואם יש כאלה שלא מקפידים על הכללים בהנחית רבותיהם, מה לנו כי נגנה אותם? די לנו לומר ולחזור ולומר שרוב בנין ורוב מנין של גדולי ישראל קראו להקפיד על הכללים, כמו שקראו ללכת ולהתחסן.
נגנה את המשטרה ואת התקשורת? הם רק מחכים לגינויים מסוג זה. גינויים אלה יתנו להם הזדמנות להגיב ולהסביר ולגחך. בקיצור, להוסיף עוד רגעי מסך, ושמן למדורת ההסטה וההסתה.
נגבה את המשתוללים שבתוכנו, אם יש כאלה? מדוע אין שר החינוך עומד ומגנה כל יום את הרוצחים שהתווספו שכולם ממחנהו – מהצבור החילוני, וכולם עברו דרך החינוך החילוני? כיון שלכולם ברור שהחינוך לא מחנך לכך אלא מתנגד לכך בכל מאודו, אין מקום לגינוייו. בה במידה ברור לכל מי שבאמת מעונין לדעת, שאנו מתנגדים לכל פעולה אלימה, מה לנו כי נגנה ונחזור ונגנה כאילו זה באמת משהו ששייך אלינו?
ולמגנים תחת כל מיקרופון רענן נענה ונאמר: אל תחשבו שהרושם שֶיִּוָּצֵר הוא: הנה רוב הצבור החרדי אינו כזה, שהרי נציגיו מגנים. לא ולא, ההפך הוא הנכון. יבואו ויגידו: "הנה, גם הם מודים שזה לא בסדר…" ואתה שהיתה לך כוונה טובה ורצית להציל, הפכת בידיהם המיומנות להיות "יפה נפש" ומסייע בידי המסיתים וכלי למטרתם העיקרית – להרחיק את ההמונים מבית ה'.
ולכן, המשכיל בעת ההיא יידום. הנחמה היחידה היא שחיי המדף של התקשורת קצרים מאד, וצרות חדשות משכיחות מהר מאד את הישנות. הדבר היחיד שיכול להאריך את חיי המדף של ההסתה, זו התגובה שלנו עליה.
הדבר היחיד שנאמר הוא כדלהלן:
הברייתא אומרת: "תנו רבנן מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר, אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי". (ברכות ס ע"א) בדרך המליצה אמרו: כששמע הלל קול צווחה ברחובה של עיר, אמר: מובטחני שאין זה בתוך ביתי, כי בביתי לימדו לא להרים קול ברחובה של עיר. מלבד שנאמר "דברי חכמים בנחת, נשמעים" אין זה ראוי ואין זה מכובד להתבלט בצעקה ברחובה של עיר ויהיה הדבר אשר יהיה.
עם תחילת המגפה ציטטנו את הפסוק "לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדיך" בהתייחס להגנה בפני הנגיף. כעת אנו מצטטים את אותו פסוק עצמו וביתר שאת, כדרך להתגונן בפני התקשורת ועושי דברה: "לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדיך, חבי מעט רגע עד יעבור זעם".
בהמשך הברייתא אודות הלל הבטוח שאין הצעקות מביתו נאמר: "ועליו הכתוב אומר משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'" גם משפט זה מתאים כמליצה לענייננו: מי שמקיים את ה"חבי כמעט רגע" ואינו שותף להמולה הרחובית, עליו הכתוב אומר, משמועה רעה לא יירא – לא יירא מהסילופים וההסתות שמשמיעים כלי התקשורת.
גם על כך ניתן לצטט ולומר "בני אל תלך בדרך איתם מנע רגלך מנתיבתם" – ובכך תִּמָנַע ההסתה וההסטה ויותר אנשים יכירו וידעו כי יש לבטוח בה' שהרי "אין לנו על מה להישען אלא על אבינו שבשמים".
