אריטוריקה בפרשה: מה שסיפור עם פנצ'ר יכול לגרום \ ארי טננבוים

לפני שלושה חודשים בקפה של הבוקר, אשתי אומרת לי: "ארי בא, הולכים ללדת". זה קרה בהפתעה. הבת שלי נולדה חודש לפני הזמן, במזל טוב. כיוון שהספקנו לארגן תיק עם מעט מאוד דברים, אחרי הלידה, שמישהו מהמשפחה הגיע להיות עם אשתי, נסעתי הביתה להביא דברים ובגדים למשך שהותנו בבית רפואה.

באותו רגע שסגרתי את דלת הבית חזרה לבית רפואה, ברק האיר את השמיים. נכנסתי הביתה חזרה, לקחתי מטרייה ויצאתי לדרך.

במשך כל הנסיעה ירד גשם זלעפות. היה זה היום הראשון של החורף. בכביש היורד לכיוון בית הרפואה ראיתי רכב שעצר בשולי הדרך עם וינקרים מהבהבים – מחזה די שגרתי סך הכל לערב גשום שכזה.

התבוננתי וראיתי שיש לו פנצ'ר. הבנאדם עמד בגשם השוטף וניסה להחליף גלגל.

חשבתי לעצמי, מצד אחד, יש לי מטרייה. אולי אני יעצור לו רגע. מצד שני, אשתי מחכה לי אחרי לידה.

החלטתי לעצור לו. פתחתי את הטרייה ונעמדתי לידו. הוא הודה לי והמשיך בהחלפת הגלגל.

כמו יהודי טוב פתחתי בשיחה: "אתה בדרך לבית רפואה?".

"כן". הוא עונה.

"אשתך ילדה?" שאלתי.

– "לא אשתי מיילדת".

"רגע, אתם צרפתים?" אני מוסיף ושואל.

– "כן".

"קוראים לה הילה?"

– "כן".

"אשתך יילדה את אשתי!".

ראו כמה גדולה היא ההשגחה פרטית. החזרתי להם ולו במעט ממה שהם מעשו למעננו.

סיפור יפה, אה? התפרסם, אגב, בכל האתרים הגדולים.

סיפרתי אותו בשביל המסר הבא: אם אני רוצה לבוא לשכנע אתכם שיש דבר כזה שנקרה "השגחה פרטית" – אני יכול לבוא ולהגיד שמעו רבותיי את גודל ההשגחה הפרטית שיש לנו בחיים. אנחנו צריכים לדעת כי ה' למעלה מסובב את כל העולם כי כך בדיוק צריך להיות".

אתם יכולים להשתכנע ואתם יכולים שלא.

אבל ברגע שאני מספר סיפור – אני הופך את זה למוחשי הרבה יותר. הדברים ייכנסו ללב הרבה יותר בקלות וסיכוי גדול שיפעלו את פועלם. חשוב מאוד להתחיל שיחה, הרצאה או שיעור בסיפור.

מה נזכרתי לספר את זה דווקא עכשיו?

השבוע משה נפגש עם יתרו וכך אומר הפסוק (ח' י"ח): "ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים..". אומר רש"י: למה 'ויספר' דווקא? "למשוך את ליבו לקרבו לתורה".

מכאן אני יודע: סיפור – תמיד עוזר לקרב יהודים!

ועוד נקודה יפה מהפרשה:

אחרי שמשה קירב את יתרו לתורה הוא שומע ממנו דברי תוכחה על זה שהוא שופט לבד את העם כל היום. משה מקבל את דברי יתרו ועושה כעצתו. דבר שחסך לו זמן יקר וגרם לסדר בעם ישראל.

בקלי קלות משה רבנו יכול היה להגיד – מי הוא? מי הוא שיגיד לי מה לעשות. אני המנהיג ואני יחליט מה שאני חושב לנכון.

אבל לא. משה רבינו 'הוריד' כביכול מעצמו. הסכית לדברי יתרו וקיבל את דבריו.

ובזכות זה שהוא הקשיב לאחר הוא עזר רק לעצמו – בטח ובטח לעם ישראל.

לסיכום: אם אנחנו רוצים להצליח באומנות הדיבור אנחנו צריכים לדעת לספר סיפור יפה וגם, בד בבד, להקשיב למה שמספרים לנו.

אנחנו רק נרוויח.