המקום: העיירה הציורית ברסלב שבאוקראינה. על הגבעה הגבוהה, מסביב לציונו של רבי נתן מברסלב זי"ע, עומדת קבוצה גדולה של צעירים. כולם עברו בכפר הנוער 'זוהרים'. עיניהם לחות, עצומות, ולבבותיהם הומים. שפתותיהם נעות וקולו של שליח הציבור, הרועה הרוחני, הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן, בוקע בשם כולם. אחרי לא מעט פרקי תהילים שנשפכים, הוא מבקש לומר יחד עם כולם תפילה מיוחדת. 'תפילה ליישוב הדעת' שחיבר רבי נתן, תלמידו הגדול של רבי נחמן מברסלב.
אני עומד מחוץ לציון, מביט אל עבר נהר הבוג שזורם לו בנחת למרגלות הר-הציון. משהו בנשמה מושך אותי אל שפת הנהר. אני יורד למטה, נאחז בסבך השיחים. המראה עוצר נשימה. כל הבריאה מסביב אומרת שירה. כמו משום מקום מגיעה לראשי התפילה. ישבתי לי לבדי בין השיחים של העיירה ברסלב. הכל מסביבי דומם, רק קולות מים רבים של הנהר שוצפים למרגלות. ומלמעלה, מגובה ההר התודעתי, אני מתחיל לשמוע את מילות התפילה של ה'מרא דאתרא' הגדול שקבור כאן.
"ריבונו של עולם", הוא מתחנן בשם כולנו, "גלוי ויודע לפניך שבֶּאֱמֶת כָּל רִחוּקֵינוּ מִמְּךָ הוּא מֵחֲמַת שֶׁאֵין אָנוּ מְיַשְּׁבִין עַצְמֵנוּ הֵיטֵב, אֲבָל אַתָּה גִּלִּיתָ לָנוּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁעִקַּר יִשּׁוּב הַדַּעַת – הוּא עַל יְדֵי שִׂמְחָה. וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ גֹּדֶל רִחוּקִי מִשִּׂמְחָה, וְטִרְדּוֹת וּבִלְבּוּלִים שֶׁל הֶבֶל וּשְׁטוּת וְעַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב, הַבָּאִים עַל הַמֹּחַ וְהַלֵּב בְּכָל עֵת, וּמְעַקְּמִים וּמְבַלְבְּלִים אֶת מֹחִי וְלִבִּי מְאֹד, אֲשֶׁר 'כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל', וְכָל עִקַּר גָּלוּת הַדַּעַת הוּא מֵחֲמַת הַמָּרָה שְׁחוֹרָה וְהָעַצְבוּת הַקָּשֶׁה וְהַכָּבֵד וְהַמַּר מְאֹד, אֲשֶׁר הִתְגַּבְּרָה עָלֵינוּ מֵעוֹדֵנוּ וְעַל יְדֵי זֶה אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְיַשֵּׁב עַצְמֵנוּ כְּלָל: הֵיכָן אֲנַחְנוּ בָּעוֹלָם? וְלַחְשֹׁב הֵיטֵב בְּדֵעָה מְיֻּשֶּׁבֶת עַל הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן הָאֲמִתִּי, כִּי אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְהַנְהִיג אֶת מֹחֵנוּ כִּרְצוֹנֵנוּ מֵחֲמַת עֹצֶם תֹּקֶף הַגָּלוּת שֶׁל דַּעְתֵּנוּ. "ויהי רצון מלפניך, שאֶזְכֶּה לִכְנוֹס בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת הַזֶּה וּבַמִּשְׁפָּט הַזֶּה הֵיטֵב הֵיטֵב עַד שֶׁאֶזְכֶּה שֶׁיִּתְחַזֵּק יִשּׁוּב דַּעְתִּי בֶּאֱמֶת בְּתֹקֶף גָּדוֹל וּבְהִתְגַּבְּרוּת חֲזָקָה, בְּאֹפֶן שֶׁאֶזְכֶּה לָסוּר וְלָשׁוּב מֵעַתָּה תֵּכֶף וּמִיָּד מִכָּל הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים וּמִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הָרָעוֹת וְלֶאֱחֹז רַק בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים תָּמִיד".
עוד באתר:
ופתאום האצבעות מתחילות לפרוט על נימי הלב. מילים טעונות הופכות למנגינה. קשה לדעת מה משפיע על מה. "אנא השם", מתנגן לו קול פנימי, "תוציאני מגלות הדעת ותן לי יישוב הדעת. תן לי את המתנה הנדירה הזאת שנקראת 'דעת'". כמו בקצב המים הזורמים, אט-אט התפילה הופכת למנגינה.
אני שר והאקורדים שמלווים אותי הם קול פכפוך המים שבנהר וציוץ הציפורים. טוב מאוד להתפלל ביניהם, למלא את הלב מן השירה שלהם. המסע ממשיך הלאה. עוד ועוד מקומות קדושים. עד ההמראה והנחיתה. זו דרך מספיק ארוכה כדי להשכיח ניגונים וחוויות לא מספיק חשובות. אבל המנגינה ההיא, מגדות הנהר, שורדת.
