דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי'
רבינו האור החיים הקדוש שואל, מדוע התורה הוסיפה את המילים מ'את כל איש כי לכאורה הפסוק יכול היה לומר 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאשר ידבנו לבו'?
ומיישב רבינו הקדוש בהקדים, ישנם שלשה שלא לוקחים מהם צדקה. והם: 'יתומים קטנים' 'נשים' 'שוע [אדם שהוא ותרן בממונו מאד מאד].
עוד באתר:
אך אם רוצים לעשות שם טוב ליתומים או שהם צריכים כפרה, מותר לקחת מהם צדקה.
וגם נשים אם לוקחים מהם דבר מועט לצדקה, מותר. וכן מותר לקחת מנשים דברים יקרים לצדקה אם בערך עשירותם זה דבר מועט, כמו שבגמרא מובא שהאמורא רבינא היה לוקח מהנשים של בני מוחזא בבבל, שרשרות של זהב, כי בערכם היה זה דבר מועט.
עוד ידוע שבאופן כללי כל עם ישראל היו עשירים ביציאת מצרים, כי כל אחד מישראל יצא ממצרים עם משא של ארבעים חמורים מלאים כסף וזהב. וגדולה ביזת הים יותר מבית מצרים. ועוד בגמרא כתוב שהיה יורד לישראל עם המן שהיו אוכלים, אבנים טובות ומרגליות.
עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה שהמשכן היה כפרה על עוון העגל.
ועל כן אומר רבינו הקדוש, שהתורה רצתה ללמד אותנו שבנדבת המשכן יכלו לקחת צדקה, גם מיתומים קטנים וגם מנשים וגם מאדם שנקרא 'שוע' כי בעשיית המשכן היה כפרה לעם ישראל, וגם היתומים צריכים כפרה.
וגם הנשים במקום כפרה לוקחים מהם צדקה, ואפילו אם יתנו דבר גדול ויקר הערך לוקחים מהם, כי לפי עושרם הגדול זה היה דבר מועט. וגם השוע לפי רוב העושר לא יעשה לו רושם כל מה שיתן לנדבת המשכן.
וזהו מה שהתורה הוסיפה מ'את כל איש'
'את' לרבות את הנשים
'כל' לרבות את היתומים
'איש' אשר ידבנו לבו לרבות את השוע.
[אור החיים תרומה פרק כה פסוק ב]
