כשילדים לחיידר בדרך צועדים
אני את סדר יומי תכף מתחיל,
כשקולם הטהור מחלונות הכיתה בוקע
מתפללים, משננים, פותחים גמרות
אני מתחיל לענות על הודעות.
כשהבחורים עם המזוודה בדרך לישיבה
אני מתחיל לערוך את הכתבה הראשונה.
כשהם עמלים – את הריטב"א מפצחים
אני עורך בקצב עוד כמה שירים חדשים.
כשבאוויר מרחפת רוח של התחלה חדשה
אני לא עושה לעצמי הנחה.
אם רבי מחייב עשירים,
ילדי הת"תים מחייבים בלע'בתים.
גם בלע'בוס וגם אברך,
גם בחור וגם תלמידה,
כולם מחויבים בפריחתה של ההתחלה.
פותח קיצור שולחן ערוך
ומתחיל מהתחלה.
עוד באתר:
לצד עוד עריכה ועוד כתבה מוצלחת שיצאה
אני לומד עוד סעיף ועוד הלכה.
כי הם עמלים ואני עמל.
הם לומדי התורה מבוקר ועד לילה
ואני כאיש האמון על הפרנסה
– עושה לי כלי לברכה.
ואף כי לא קלה היא המשימה
לא פשוטה ההחלטה
כמי שכבר עשה 'סיום' בעבר
אני יודע שום דבר אינו מוזר,
כל ההתחלות קשות
אך בהמשך
מספקות.
