הוא היה הילד הכי מפונק…
כזה שבכל בוקר בהליכתו למעון עם אבא ואמא ובהמשך בהליכתו אל הגן, היה לבוש במיטב המחלצות שרק יכולות להיות…
יוסי, שחיימק'ה החמוד זה לו ילדו הראשון היה מאוד פדנט' בחינוך…
עוד באתר:
"גם כשמגיע אל הגן, או שהוא מקבל ממתק לפעמים לא כל ממתק מביאים באותו רגע, מבחינתי אפשר לחכות קצת", נהג תמיד לומר.
רבקי הרעייה של יוסי, לעומת זאת הייתה בדעה אחרת מבעלה, אפשר להביא לו קצת, אבל לא הרבה", אחרי הכל ילד הוא ילד וגם אוהב ממתקים אבל אם זה לא יהיה במידה נבקר בקרוב אצל רופא השינים!".
עקרונות בעניין "דחיית סיפוקים ורצונות"…
מי לדעתכם צודק?
הבה נראה בפרשת השבוע:
בפרשת העקידה נצטווה אברהם אבינו ע"ה (כב,ב): "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר לך".
בל נשכח שזה היה פסגת הניסיונות, הניסיון העשירי לאברהם אבינו, שעושה זאת ללא עוררין וללא כחל ושרק.
כשהגיע אברהם אבינו אל ההר ביחד עם הנערים, מסתובב ומסתובב שלושה ימים ברצון לעקוד את בנו.
והשאלה נשאלת – מדוע הטריח הקב"ה כל כך את אברהם אבינו?
מתרץ הרמב"ן – שלמען צדקו הגדיל טרחתו, בשביל אברהם אבינו, שאחרי שייל כמה ימים יהיה הדבר בישוב הדעת ובעצה.
וכותב הרב שלמה וולבה זצ"ל (רוח שלמה, עמוד נט):
"מבואר, שהיה צד לומר שהקב"ה בלבל את אברהם אבינו ע"ה, ובכדי שלא יאמרו כן, ציווה לו הקב"ה מהלך שלושת ימים להראות שהוא עושה כן מתוך יישוב הדעת, ולמדים מכאן שמעשה בשלמות, אינו אלא ביישוב הדעת.
וזה מה שהקב"ה רצה להוכיח לאברהם, אל תעשה דברים בפזיזות.
זה לא תרם ולא יתרום לך כלום, תקפיד לעשות דברים ביישוב הדעת.
ועוד מביא הרב וזה לשונו:
"כתב מרן המשגיח ר' ירוחם זצ"ל בהקדמה לחומש שלו על ספר בראשית דברים שכתב בצעירותו בפנקס הקבלות שלו ליו"כ, וזה לשונו:
"עוד בימי חורפי שבתי וראיתי כין אני ברשות עצמי כי אם ביד אחרים ממש, החומר עם אבותיו ותולדותיו אשר הם שולטים בקרבי, ולא די בזה כי אם יתנו שוחד לשכל להטעותו בדבריהם אשר אך לגרש את האדם ומן הטוב הזה כל רצונם, לכן קבלתי עלי בלו"נ ללמד עצמי לעשות הדעת כמושל בקרבי".
הרצונות באים מהתכונות והכוחות, וזה ענין החומר השולט על האדם. והמשגיח זצ"ל רצה שהדעת היא זו שתשלוט עליו, לכן קיבל על עצמו לעשות מעשים נגד הרצון, כדי שבמשך הזמן יצליח להשתחרר משליטת הרצונות עליו, ואז תשלוט עליו הדעת.
אכן מבואר שהרצונות שלנו הם אלה שחוסמים אותנו אפילו בדברים קלים מאוד, מהויים מחיצה לדעת.
ושמעתי לזה הגדרה נפלאה: "שמקבלים כוח מהקב"ה לשבור את הרצון, אזי מקבלים כוחות להשגת הדעת.
2022…
שוק הרכב בישראל הוא מהשווקים השופעים בעולם ברכבים ובחדשנות מקורית בלתי נגמרת, כשאדם מקבל רצון מסוים עכשיו: "שהוא רוצה לקנות רכב חדש מהחברה, יהיה מה שיהיה, ניקח הלוואה מהבנק ונגמור סיפור"…
כשקונה את הרכב…
חוץ מסיבוב פוזה בשכונה, והנאה חוזרת ונשנית מהטכנולוגיות החדישות ברכב החדש, זה עדיין השקעתי והשקעתי ואני משלם הלוואה גדולה בחודש בשביל….
וזה הסוד מאחורי המשפט הידוע שכולנו מכירים מכל קונטציה אפשרית של חינוך, ללמד ילד לדחות את סיפוקיו זה דבר מבורך, לגרום שהדעת תשתלט על הרצון, אך הכל אט אט במידה במשקל ובמשורה, הלא אי אפשר ללמד ילד להיות משה רבינו אלא אם כן הוא מתחיל שלב אחר שלב, בלימוד התורה ובדרגות נעלות בקדושתה.
פעם אמרו משפט: "אין אני רוצה, יש לא יכול".
אם אני רוצה לדוגמא לעשות מצוות חסד, כמו שראינו בתחילת פרשת השבוע, אני קם ועושה.
שוחט שלוש לשונות בחרדל, מבקש מאשתי שתכין עוגות, ממהר להכין את הכל על הצד הטוב ביותר, כי אני עכשיו נמצא ביישוב הדעת ואני רוצה לארח את האורחים שלי בכבוד הראוי להם!!!
ומה קרה לי עם השוטר?
הבה ואספר לכם:
"הכולל בו אני לומד, נמצא כמרחק נסיעה של עשר דקות מביתי, כל בוקר כמה חברים יוצאים מהשכונה שלנו כל אחד ברכבו הוא, ואוספים את שאר החברים שאין להם איך להגיע…
גם אני חיכיתי בתחנת האוטובוס בכניסה לשכונה…
עד שהגיע חברי ואסף אותי וספרים בידיי, ונכנסתי לאוטו, כמובן שנכנסים לרכב צריכים לסגור את החגורה בעוד החגורה בידי, עוצר אותנו שוטר בכניסה לשכונה..
"תן לי בבקשה תעודת זהות", שאל – צעק.
למה… שאלתי?
"אתה לא רואה שאתה בלי חגורה"?
אבל עדיין, הצטדקתי לי, "כבודו לא רואה שאני עם ספרים בידיים ובדיוק סוגר"!?
"לא מעניין אותי", אמר, "אתה היית בלי חגורה ועל כך מגיע לך דו"ח"!!!
שראיתי שאין עם מי לדבר, עמדתי בצד וחיכיתי שיסיים, ממש שתי דקות לפני שהוא מסיים, עוצר רכב עם בחור נפלא, ששואל את השוטר: "מה קרה"?
השוטר עונה לו: "מה זה עניינך? אני כותב פה דו"ח.
והוא ענה לו: "אני משלם את הדו"ח, שחרר אותו לכולל".
"קודם כל הוא יקבל ממני ביד את הדו"ח, ואז יילך לאן שהוא רוצה"…
אני עמדתי מן הצד, מבויש מאוד, לא רגיל לסיטואציות מעין אלו, אחרי עיכוב של עשרים וחמש דקות שגם עיכבתי את חבריי מאוד התביישתי…
אמרתי לעצמי: "ריבונו של עולם, קודם כל, תודה רבה!!!".
ובאמת עכשיו אני מבין את כוונתו של ר' ירוחם ממיר, הרי לא כל אחד היה רוצה לעצור, אבל ברגע שעצר עם רצון לעזור, נכנס כאן יישוב הדעת של אדם שעשה זאת מתוך שיקול דעת גמור..
ואתפלל שה' יוסיף לו עוד כהנה וכהנה..
ואם שאלתם מי צודק רבקי או יוסי?
תלוי בעיני המתבונן..
–
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים.
המאמר מוקדש לרפואת מרת אחותי היקרה שלומית חיה בת יפה תחי'.
להריון קל ותקין.
בתושח"י.
