חצי עם ישראל חי \ ידידיה מאיר

1. בכל שנה יונתן בן ארצי מעמיד אותי – ונדמה לי שלא רק אותי – באותה דילמה. מצד אחד הנאום השנתי שלו מלא בדברי הסתה נגד חצי מהעם, ובעיקר מלא בדברי הבל. מצד שני, סבא שלו, יצחק רבין, נרצח. ומה לעשות, קשה לי לכתוב דברים קשים, אפילו לחשוב דברים קשים, על מי שסבא שלו נרצח. גם לא אחרי 26 שנים. אין לי יותר מדי ציפיות לראייה מפוכחת של המציאות מאדם שעבר טראומה נוראה כזאת.

אתם יודעים מה? אני אפילו יכול להבין מהיכן מגיעה האיבה שלו לחצי מהעם. כלומר, למי שמבחינתו הוא בכלל לא חלק מהעם. הרי תפיסת העולם שלו, שאותה ביטא השבוע בנאומו, גורסת כי "אחרי שנים חשוכות של פחד ושיתוק עם ישראל זקף את הגב, ולאחר מלחמה ארוכה על חירותו ועל דמותה של הדמוקרטיה – עם ישראל ניצח. מול גילויי אלימות מילולית ופיזית, מול תרבות של עריצות ושקר – הרוח הישראלית ניצחה". אתם מבינים? יש את אספסוף הימניים, המסורתיים, החרדים, הדתיים־לאומיים, השמרנים (כ-2 מיליון אזרחים), ומולם, מולנו, יש את "עם ישראל" ואת "הרוח הישראלית".

2. אבל דבר אחד אני פחות מבין: מדוע אנחנו מקבלים כמובן מאליו את העובדה שבשנים האחרונות יונתן בן ארצי הוא הנואם המרכזי ביום הזיכרון לרצח רבין? מדובר בטקס ממלכתי, ביום ממלכתי, במקום ממלכתי. למה נשיא המדינה נואם ביום הזה, אני מבין. למה ראש הממשלה נואם, אני גם מבין. אני גם מבין למה איזה קצין צועק כל כמה דקות "הכתף שק" ו"דגל שק" ולמה מקהלת ילדים שרה "תאמר תודה ותהפוך פתאום למים". ככה זה בכל טקס זיכרון ממלכתי. אבל למה בעצם הנכד של רבין (אפילו לא בתו או בנו של רבין, בסך הכול הנכד שלו) אמור לשטוח בכל שנה בשידור חי בכל הערוצים את משנתו המדינית־חברתית? הוא אפילו לא מעלה זיכרונות מרגשים מסבא שלו, דבר שאיכשהו יכול היה להיות סיבה טובה לתת לו לדבר.

אז בתור מה, בעצם, הוא נושא דברים? "הבוקר, 26 שנים אחרי אותו הלילה הנורא", הוא אמר בנאום השנה, "אני יכול להביט בכם, אחיי ואחיותיי לעם המופלא הזה, ולומר מכאן – תקופת האבל נגמרה. ההשלמה ארוכה, אבל הבוקר קמים וצועדים קדימה. הבוקר אנחנו יכולים וצריכים, סוף סוף, לעבור משלב הטראומה לשלב ההחלמה. כי בפתחו של עשור חדש עומדת בראשות המדינה חבורת אנשים המייצגת את היפוכו הגמור של שלטון היחיד – שלטון הרבים והטובים: מיטב אנשינו מקבוצת האוכלוסייה השונות". סוף ציטוט. סוף קשקוש. ושוב: מאיזו פוזיציה הוא אומר את הדברים הללו? בתור מנהיג? איש רוח? הוגה דעות? נציג זוכי פרס ישראל?

לדעתי יש כאן רצון לשחזר, בכל מחיר, את הרגעים המרטיטים שבהם מדינה שלמה בכתה יחד עם נועה בן ארצי שביקשה משיירת מלאכי שמיים שישמרו על סבא שלה, כי אנחנו לא הצלחנו. אבל איפה ההספד ההוא של נועה ואיפה הנאומים המביכים של אחיה הבכור.

3. אני זוכר שבשעתו, בזמן הנאום הראשון שלו, הבטתי בחמלה על בני משפחת רבין שישבו בשורה הראשונה. הרי בכל משפחה יש את הבארד הזה שעולה לדבר וברור שהוא יגיד שטויות, אבל נו, טוב, רק שייגמר כבר. בינתיים נסתכל על הנעליים או נספור גופי תאורה בתקרה. ואם הוא נראה מרשים כזה ומלא בביטחון עצמי ומדבר שטויות – הרי זה עוד יותר מביך. אבל היום, במבט לאחור, אני מבין שנבוכתי בשבילם לשווא. הם הרי אלה שכל שנה בסתיו בוחרים בו, דווקא בו, לשאת דברים בשם המשפחה. הוא הבן הנבחר. הנכד הנבחר.

ושוב, אני לא רוצה לשפוט, אבל דליה רבין לא מבינה שהיא פוגעת קודם כול במפעל ההנצחה של אבא שלה? אנחנו הרי נמצאים 26 שנים אחרי הרצח. תחשבו על זה: אומנם כל אחד מהדור שלי ומעלה זוכר איפה הוא היה באותו מוצאי שבת. איך אפשר לשכוח. אבל כל מי שהוא בן פחות מ־26 עוד לא נולד אז. ובעצם, כל מי שהוא בן פחות מ־30 לא זוכר את הרצח. מדובר במיליוני ישראלים. אלה כל תלמידי מערכת החינוך, כל חיילי צה"ל בסדיר, כל בחורי הישיבות, רוב הסטודנטים באוניברסיטאות. מימין ומשמאל. הם לא באים טעונים לסיפור הזה. לא זוכרים את ימי אוסלו הנוראים. את הקרע בעם. יש לכם הזדמנות להטמיע בהם את היום הזה כדבר שבקונצנזוס. אז מה גורם לכם, שנה אחרי שנה, לוותר בקלות כזאת על החיבור של כל מצביעי הימין, מגיל 30 ומטה, עם היום החשוב הזה?

מילא הדור שלי, שמגיע לתאריך הזה עם שק של משקעי עבר, את זה אי אפשר למחוק. אבל מה עם כל הצעירים שמזדהים עם הימין? למה להאשים ברצח דור שלם שלא בא לעולם? למה לפגוע בו? ומה, למען ה', האובססיה הזאת עם בנימין נתניהו? די, הוא כבר לא ראש הממשלה. אז שוב לדבר רק עליו? יכול להיות שיונתן בן ארצי הוא בכלל נכד של ביבי?

4. אולי הפתרון יהיה לערוך שני טקסים, טקס ממלכתי וטקס לא ממלכתי. במרכזו של הטקס הלא ממלכתי יעמוד נאום "מצב האומה" השנתי של יונתן בן ארצי. כמובן שאליו לא יגיע יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו. ואז בשעה אחרת, אולי אפילו ביום אחר, יתקיים טקס ממלכתי שישודר בשידור חי בכל הערוצים. ינאמו בו בכירי המדינה ואישים שהכירו את רבין. ואתם יודעים מה? אין לי בעיה שאת הקדיש בטקס הזה יאמר נכדו של רבין יונתן בן ארצי. אני אפילו אומר אמן.

5. והערה אחת בשולי טקס הזיכרון לרבין: כשפתחתי את השידור החי מהר הרצל, נפלתי בדיוק על ההקראה המסורתית של פרק ט"ז בתהילים. "מכתם לדוד שמרני א-ל כי חסיתי בך". את הפרק הקריא רב נשוא פנים עם זקן לבן שיורד על פי מידותיו. ברגע הראשון לא זיהיתי מיהו הרב. כאמור, פתחתי באמצע השידור ולא שמעתי את דברי המנחה שמן הסתם הציגה אותו. ואז נזכרתי: אה, זה הרב הראשי לצה"ל, תא"ל הרב אייל קרים.

אבל רגע, למה אני לא מזהה אותו מיד? ובכן, התשובה היא שאני פשוט לא מכיר אותו. אני לא רואה אותו. לא שומע את קולו. זה קצת מוזר, לא? הרב קרים סוגר עכשיו שש שנים בתפקיד. זה הרבה זמן. הוא היה אמור להיות פנים די מוכרות. נכון, לא כמו הרב גורן. בכל זאת הוא לא תקע בשופר בשחרור הכותל. גם לא כמו הרב גד נבון. בכל זאת הוא לא מכהן 20 שנה בתפקיד. אבל כן כמו הרב ישראל וייס, הרב רונצקי או הרב רפי פרץ. האם לא הייתי מזהה מיד את פניהם?

6. אני באמת לא יודע באיזה אופן ממלא הרב קרים את תפקידו החשוב, בעידן כה מאתגר לרבנות הצבאית, אבל דבר אחד אני כן יודע: הוא שומר על פרופיל ציבורי נמוך באופן חסר תקדים. וזה חבל. כי הייתי רוצה לשמוע יותר את הרב הראשי לצה"ל, גם בתקשורת וגם בבמות ציבוריות, תורניות, בכנסים, באירועים.

למה זה קורה? האם בגלל שדובר צה"ל לא מאפשר לו להתראיין? ייתכן. אבל דוברי צה"ל לדורותיהם תמיד עשו את זה לרבנים הצבאיים. האם זה בגלל שהוא אדם צנוע ונחבא אל הכלים? ייתכן. אני כאמור לא מכיר אותו. הייתי שמח להכיר אותו. אבל יש לי תסריט שלישי, והוא די מפחיד: זוכרים מתי הרב קרים היה חזק מאוד בכותרות? זוכרים מתי כל המדינה שמעה עליו? רגע אחרי ההודעה על מינויו לתפקיד, "חשף" העיתון 'ידיעות אחרונות' שורה של ציטוטים – מתוך 1,323 תשובות ופסקים שענה הרב 12 שנים קודם לכן באתר 'כיפה' – שאינם עולים בקנה אחד עם פסיקת הפוליטיקלי קורקט. תלמיד חכם, איש חינוך וגם קצין מוערך בעוצבת האש, מצא את עצמו פתאום הופך לקנאי מסוכן שקורא לחיילי צה"ל לבצע נוהל "אשת יפת תואר".

7. בעקבות אותה סערה הזויה אולץ הרב קרים לפרסם התנצלות והבהרה. בין היתר הוא כתב באיגרת מיוחדת לחיילי צה"ל כך: "אני מכיר בשונות ובמגוון הקיים בין חיילי צה"ל, ובתרומה החשובה של כל חייל וחיילת המשרתים בצה"ל, ללא קשר לנטייתו המינית או לעדה והלאום שאליהם הוא משתייך. צה"ל קולט לתוכו את החברה הישראלית על כל גווניה וככל קצין, אני תומך בשירות משמעותי לכל חייל וחיילת".

בנוסף לפרסום האיגרת אף נערכה שיחת הבהרה עם הרמטכ"ל דאז, רא"ל גדי איזנקוט, שלאחריה פרסמה לשכת הרמטכ"ל הודעה מיוחדת: "אל"מ קרים הבהיר במהלך השיחה את כל הסוגיות שעלו בימים האחרונים וכן סוגיות נוספות והבהיר מעל לכל ספק כי הוא וכל חיילי צה"ל כפופים באופן מלא לפקודות הצבא ולרוח צה"ל. הרב התחייב כי הוא באופן אישי והרבנות בראשותו יכבדו כל אדם באשר הוא אדם ללא הבדלי דת, גזע והעדפה מינית, וכי הוא רואה בצה"ל את צבא העם הקולט לתוכו את כל המתגייסים והמתגייסות באשר הם".

8. כך התחילה כהונתו של הרב איל קרים כרב הראשי לצה"ל. אנחנו אולי שכחנו את הסערה. הרי מאז המהדורות המרכזיות ניסו לתפוס עוד ועוד רבני מכינות קדם צבאיות מוערכים בציטוטים וחצאי ציטוטים שאין רוח פרוגרסיבים נוחה מהם, במטרה להפוך אותם ואת אלפי תלמידיהם בכל יחידות צה"ל למסוכנים. אבל השבוע בטקס הזיכרון לרבין, תוך כדי שהרב מקריא את הפרק הקבוע בתהילים, חשבתי לעצמי שהוא כנראה לא שכח. אולי הוא עדיין בטראומה. הוא הלום קרב.

אני יכול להבין אותו. לא כל אדם יכול לעמוד מול מתקפה תקשורתית ולהמשיך הלאה בכל הכוח בלי פחד ובלי מורא. יפה שאת המזמור ההוא מתהילים הוא הקריא בלי חשש. טוב, אולי לפני הטקס הרמטכ"ל עבר על כל מילה בטקסט ואישר שהוא מתאים לרוח צה"ל ומכבד כל אדם ללא הבדלי דת, גזע והעדפה מגדרית.

בחסדי שמיים, למרות המתקפה הנבזית ההיא, המינוי שלו יצא לדרך, אבל הליברלים הקנאים, בשיתוף התקשורת, הצליחו לעשות גם הפעם את מה שהם עושים לאנשים טובים בשירות הציבורי שלא באים להם טוב בעין: להפחיד אותם כהוגן ולסתום להם את הפה. לשש שנים. תאמר תודה ותהפוך פתאום למים.