בפרשתינו נאמר שראובן רצה להציל את יוסף מיד אחיו השבטים הקדושים, והציע להשליך את יוסף לבור.
ומעלה רבינו האור החיים הקדוש שאלה עצומה ומפורסמת, הרי לכאורה, ראובן הפיל את יוסף מן הפח אל הפחת, שהרי הבור היה מלא נחשים ועקרבים, וכמו שדרשו חכמים מהפסוק 'והבור ריק אין בו מים' שהוא היה ריק ממים, אבל היה מלא בנחשים ועקרבים, ואם כן איזה הצלה יש בזה???
ומתרץ רבינו הקדוש, שכל אדם הוא בעל בחירה, ולכן יכול להרוג ולהזיק אף על פי שלא נגזר כן מן השמים, מה שאין כן בעלי חיים אינם יכולים להזיק אם לא נגזר כן מהשמים.
עוד באתר:
ולכן נאמר אצל ראובן 'ויצילהו מידם' – שהציל אותו מאחיו שהם בעלי בחירה, והציע להשים את יוסף בבור של נחשים ועקרבים שאינם בעלי בחירה, כי ראובן הכיר בצדקותו של יוסף, וידע שהנחשים והעקרבים לא יפגעו בו.
לעומת זאת השבטים שסברו שיוסף חטא, היו בטוחים שהוא יפגע על ידי הנחשים והעקרבים.
ובלשון קודשו של רבינו הקדוש: טעמו [של ראובן] כמוס עמו שהוא להצילו להשיבו אל אביו, כי ידע נאמנה כי חיית השדה השלמה לו, ולא ירעו ולא ישחיתו הנחשים והעקרבים בזרע יעקב. עד כאן לשון קודשו.
והאדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקאמארנא זצוקללה"ה ב'ספרו שולחן הטהור' מספר, שפעם נסע רבינו האור החיים הקדוש בשיירה במדבר, ולקראת כניסת שבת קודש הודיע להולכים עמו כי אין הוא חפץ להמשיך בדרך.
התאגדו לעומתו כל אנשי השיירה ומיאנו לשבות עמו בלב המדבר. נותר איפוא לבדו, ונעשה לו נס ובא אריה ורבץ בסמוך לו, שקט ושאנן, ונשלח משמים להגן עליו מכל חייתו יער, וברביצתו נותר עד לצאת השבת.
חיות שזיהו את מקום מושבו והתקרבו כדי לטורפו, נסו בראותם את האריה הרובץ בסמוך.
לאחר הבדלה, שבה השיירה לאותו מקום, והתברר שבמשך עשרים וארבע שעות נבוכו בדרכם ולא מצאו נתיבם.
[אור החיים וישב פרק לז פסוק כא]
–
מאמר ב': 'על ידי החטא, האדם נחסר ממקור הנשמות'
רבינו האור החיים הקדוש מבאר בפרשתינו, מדוע עבירה נקראת 'חטא'??? כי בלשון המקרא 'חטא' מתפרש מלשון 'חסרון'. וללמדינו בא, שעל ידי שהאדם חוטא, הוא מחסיר את עצמו ממקור הנשמות.
ובזה מפרש רבינו הקדוש מה שאמר יוסף כשאשת פוטיפר פיתתה אותו לחטוא עמה בעריות 'וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹקים'. שאינו רוצה שיתחסר ותיפגם נשמתו, מה' יתברך.
ובפרשת ויקרא מוסיף רבינו הקדוש, שכאשר האדם חוטא, נחסר מאור נשמתו הטהורה, ובכך ממעט ומשנה את השפע האלקי הנשפע לנשמתו, ומטה את השפע למקום החיצונים חס ושלום, שעל ידי מעשיו הרעים החיצונים שולטים בו, ונוטלים השפע ממנו.
[אור החיים וישב פרק לט פסוק ט. ויקרא פרק ה פסוק כא]
