בשיאה של מגפת הקורונה נמנעו מבוגרים רבים שטרם התחסנו מלהגיע לבתי-חולים ברחבי הארץ מחשש שידבקו שם בנגיף המסוכן. מרגע התפשטות המגפה היינו עדים לעובדה כי אוכלוסיית הקשישים (יחד עם אוכלוסיית חולי הסרטן ומחלות רקע נוספות עם מערכות חיסון שבריריות), מצויה ברמות הסיכון הגבוהה ביותר לתחלואה קשה וסיבוכיה. מעבר לכך, מגבלות הריחוק החברתי והחשש מהידבקות צמצמו את הקשרים החברתיים של הקשישים והגבירו בצורה דרסטית את תחושות הבדידות, המצוקה, והמועקה במיוחד בקרב קשישים החיים בגפם.
אך לא רק הבדידות היא הבעיה של הקשישים והחולים- אלא גם היחס המזלזל של חלק ממערכת הבריאות לסבלם ומצוקתם- והעובדה שמרוב מחאות על שחיקת השכר והגוף של העוסקים ברפואה- שרובן ככולן מוצדקות וראויות להתקיים- נשכחה העובדה המהותית והחיונית שהמערכת הבריאותית קיימת כדי לטפל באנשים נזקקים וחרדים לגורלם, המשלמים כל החיים כסף רב לקופות החולים ולחברות הביטוח כדי שאם חס וחלילה יחלו, הם יקבלו את הטיפול הטוב היעיל והמהיר עבורם במקום אחד, ובלי צורך למלא הררי טפסים ולהעביר ימים שלמים מול מסכים מטושטשים מדמעות.
החשיפה המקוממת והמכעיסה ב-"ישראל היום" על המצב הבלתי נסבל בו חולי סרטן מקבלים טיפולים כימותרפיים במסדרון במקום במחלקה עצמה בשל חוסר מקום לאורך זמן, מסבירה היטב מדוע יש חולים רבים שמשביעים את ילדיהם ואף מעגנים זאת בצוואתם שלא לפנותם לבתי החולים ובמקרה שמצבם יורע להעניק להם טיפול רפואי חיוני בבית, כי שם הם בטוחים שיש להם מיטה ופינה משלהם- ואינם נאלצים לקבל טיפולים מורכבים מצילי חיים מול זרים מוחלטים העוברים מול מיטותיהם במסדרון בדרכם לבקר חולים(שגם להם יש הרבה ביקורת), או ליציאה המהירה ביותר מהמבנה שאף אחד לא רוצה להגיע אליו אם אינו מוכרח.
עוד באתר:
הכול מתחיל מהערך היהודי הידוע "והדרת פני זקן", כאשר הכוונה היא לא רק לפנות מקום לקשישים חולים ומוגבלים באוטובוס- אלא גם להפעיל את כל האנרגיות של הצעירים כדי שיהיו מיטות פנויות לחולים ומבוגרים בכל המוסדות הרפואיים בארץ . מדינה וחברה מוסרית חייבת להוקיר תודה לאותם זקנים וזקנות שבצעירותם יצרו את הבסיס והתשתיות למדינת ישראל. הזרעים שנזרעו בשנות הקמת המדינה נותנים פירות ודור הביניים צריך להכיר ולהוקיר את המייסדים שעוד חיים ומהלכים בינינו, כדי שהדור הצעיר יידע לטפל בנו כראוי כשנזקין.
מאמרים רבים כבר נכתבו על תחלואות מערכת הבריאות, אך למרבה הצער הדיבורים המחכימים אינם מתורגמים למעשים בשטח, והראיה- שרבים עדיין מכנים מוסדות בריאות בשם "בתי-חולים" ולא "מרכז רפואי"- כי הרפואה לא מרוכזת, ומטופלים רבים נמצאים בלי ידיעתם בסכנת-חיים דווקא במקום שאמור לרפא אותם!
הרי גם הרופא המתמחה בראשית דרכו אמור לדעת, שלמטופלים כימותרפיים יש הגנה חיסונית נמוכה ביותר- ובשל כך סיכון גבוה מאחרים בשל חשיפה אפשרית לנגיפים מסוכנים, כך שבמקרה הזה שהייה במסדרון עוד יכולה להיחשב בטוחה יותר עבורם מאשר במחלקה פנימית כלשהי- אך עדיין מדובר במציאות לא אידיאלית של אשפוז במסדרון- במקום במחלקה ייעודית ונסתרת מעין-כל.
הרופא והליצן הרפואי הידוע ד"ר הנטר "פאטץ"' אדאמס תיאר בהרצאותיו את שיטותיו הייחודיות לטיפול בחולים, ובין היתר אמר ד"ר אדמס כי "תפקידו של הרופא אינו רק לרפא את המחלות- אלא לשפר את איכות החיים סביבו". עוד אמר ד"ר אדאמס כשיעור לחיים וללומדים רפואה: "כאשר מטפלים במחלה- מנצחים או מפסידים, אך כשמטפלים בבן-אדם- מנצחים, ולא משנה מה התוצאה של הטיפול" (בין אם הסתיים בחיים או חלילה להפך).
באוצר החכמה היהודית יש משפט חכם לחיים ולפיו "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין". לאור הפרסום המטריד על כך שבישראל 2022 עדיין מטפלים בחולי סרטן בפרוזדורים- כדאי שמערכת הבריאות תתקן עצמה בהקדם האפשרי ותעביר את כל המטופלים לטרקלין VIP- ויפה שעה אחת קודם-
כל זמן שהם חיים ומאמינים כי בטיפול ראוי במקום הנכון, יוכלו לנצח את מחלתם ולפנות ברצון עוד מיטה במסדרון.
מיכי וסרטייל הוא יו"ר ומייסד עמותת "יד-תמר" המסייעת לחולי סרטן ובני משפחותיהם ולמשפחות במשברים שונים
