קיימת נטיה טבעית לדחות או להקל ראש בפעולות חיצוניות, ברגע האמת אדם בודק ובוחן עד כמה יש אמת שבמעשיו, קשה לאדם לקבל כי פעולה שהיא חיצונית יש בה משמעות אמיתית, ומכאן מגיע ראשית הרפיון בהכנה לראש השנה. מתי הוא רגע האמת אם לא בימי האלול? בליבו פנימה אינו מאמין בשינוי, הוא אינו מאמין כי יחזיק בדרגא זו, ונוטה להשען על העבר המלמד שהוא לא עומד בזה…
המחשבה הזו ביסודה היא נכונה, היא כנה ואמיתית, אבל לכן מה? לכן עדיף לו להשאר היכן שהוא היום, לא שווה נסיון?
אביר המחשבה עמוד האמת הקלמ'אית מרן המשגיח הגרא"א דסלר זצוק"ל מתייצב אל מול מבוכה זו, וכה אמר:
עוד באתר:
"העצה היעוצה היא שירבה אדם בעשיית מעשים טובים "חיצוניים" כדי שלא יבוא לנסיון ולרגע הבחירה… ולכן, עבודת האלול היא להתלהב ולהרבות מעשי חיזוק מקצה הרפיון אל קצה ההתחזקות… אע"פ שהם אינם לפי מדרגתינו, אבל שינוי הדרך באופן זה יכשיר את לבבנו ויפתח לפנינו שערי התשובה הנכונה". [ע"פ מכתב מאליהו ח"ב עמ' 52]
וכך לימדונו חז"ל "לא יעמוד על מקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך, שאין גבהות לפני המקום, שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'. [ברכות י]. גם העמידה, מעשה חיצוני, משפיעה על האדם ועל תפילתו.
אין להקל ראש בהתלהבות, גם כאשר היא חיצונית, בתנאי שאינו ישאר שם, בתנאי שהיא פרוזדור לטרקלין.
