פורסמו נימוקי פס"ד ההסכם הימי: "לא שטח ריבוני"

בית המשפט העליון פרסם את נימוקי פסק הדין בעניין ההסכם עם לבנון. השופטים קבעו כי לא מדובר בויתור על שטח ריבוני, כי החיוניות בחתימה עליו גוברת על האיפוק הנדרש מממשלת מעבר ואין חובה החלה על הממשלה להביא הסכמים בינלאומיים לאישור הכנסת

ישראל רובין

י"ט בכסלו תשפ"ג, 13/12/22 14:09 עודכן: 30/08/24 15:36

א+

א-

בית המשפט העליון פרסם היום (שלישי) את נימוקי פסק הדין, שדחה את העתירות נגד ההסכם הימי עם לבנון. בהרכב השופטים ישבו נשיאת בית המשפט אסתר חיות, המשנה עוזי פוגלמן והשופט נעם סולברג.

העתירות נגד ההסכם הימי האמור העלו בעיקרן שלוש סוגיות משפטיות: הראשונה, האם חוק-יסוד: משאל עם חל על השטח נושא ההסכם, ומשכך יש לקיים לגבי הסכם זה משאל עם (או לאשרו ברוב של 80 חברי כנסת); השנייה, האם הממשלה, בהיותה ממשלת מעבר, רשאית לחתום על הסכם מעין זה; והשלישית, בהנחה שהממשלה הייתה רשאית לחתום עליו, האם פעלה כדין כשהחליטה שלא להביא את ההסכם לאישור הכנסת ולהסתפק בהנחתו על שולחן הכנסת.

באשר לשאלה הראשונה, בית המשפט קבע כי חוק-יסוד: משאל עם עיגן עקרון חוקתי ייחודי שמגביל את סמכותה של הממשלה להיקשר בהסכמים בינלאומיים שנוגעים להפסקת תחולת "המשפט, השיפוט והמינהל" של מדינת ישראל בשטחים שבהם חלו. חוק היסוד מכפיף הסכמים מעין אלה לאישור הכנסת ולאישור במשאל עם (להוציא אם אושר הסכם ברוב של 80 חברי כנסת). עוד נפסק כי הרקע לחקיקת חוק היסוד היה רצונה של הכנסת להגביר את הפיקוח על הממשלה ביחס לוויתור אפשרי על שטחי רמת הגולן או מזרח ירושלים. בית המשפט קבע כי אין מקום לטעת מסמרות בשאלה העקרונית הנוגעת לתחולתו של חוק היסוד על שטחים ימיים, וזאת מפני שמכל מקום השטח נושא ההסכם אינו שטח שחל בו "המשפט, השיפוט והמינהל" של מדינת ישראל. בית המשפט ציין בהקשר זה כי מדינת ישראל לא פעלה בכלים שנתונים לה להחלת המשפט, השיפוט והמינהל בשטח זה ומשרדי הממשלה נמנעו במודע מלנקוט בו בפעולות בעלות סממנים ריבוניים. משכך, נפסק שההסכם אינו כפוף למנגנוני האישור שקבועים בחוק היסוד.

באשר לשאלה השנייה, בית המשפט ציין כי ביחס לממשלת מעבר כבר נפסק כי "ככל שמידת החיוניות בפעולה השלטונית גוברת, כך תקטן מידת האיפוק הנדרשת" מצד הממשלה, הגם שהינה ממשלת מעבר שאינה נהנית עוד מאמון הכנסת. בית המשפט ציין כי בכל הנוגע להסכם הימי נושא העתירות, עמדתם של כל ראשי מערכת הביטחון היא שיש דחיפות בקידום ההסכם נוכח היווצרות "חלון הזדמנויות" ייחודי, אשר לא ניתן לחזות אם ומתי ייפתח שוב.

כמו כן, צוין כי על פי ההערכה שהוצגה בפני הממשלה, אם ההסכם לא ייחתם ב"חלון הזמנים" הדחוק שנוצר, ייגרם נזק כבד לאינטרסים של מדינת ישראל. בית המשפט קבע כי נוכח המידע החד-משמעי שהוצג על ידי כלל הגורמים הרלוונטיים – לרבות במהלך דיון במעמד צד אחד שבו עיין בית המשפט בחומר חסוי ושמע סקירה מפורטת והבהרות מצד גורמי המקצוע – הממשלה אכן הצביעה על קיומו של צורך חיוני מובהק ומשמעותי להשלמת תהליך אישור ההסכם לפני מועד הבחירות. לכך הוסיף בית המשפט כי התערבותו בסוגיות הנוגעות לענייני חוץ וביטחון היא מצומצמת, וזאת גם כאשר מדובר בממשלת מעבר. עוד נקבע כי העובדה שההסכם אינו פרי יוזמה שהתגבשה בתקופת הבחירות, אלא הוא תוצר של מגעים שהחלו כבר לפני מספר שנים והואצו במהלך שנת 2020, מחזקת אף היא את המסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתה של ממשלת המעבר לקדם את אישור ההסכם נושא העתירות, הגם שהדבר נעשה סמוך לפני מועד הבחירות.

באשר לשאלה השלישית, קבע בית המשפט כי לא נפל פגם בהחלטת הממשלה שלא להביא את ההסכם לאישור הכנסת ולהסתפק בהנחתו על שולחן הכנסת. בית המשפט ציין כי בהתאם לתקנון הממשלה, אין חובה החלה על הממשלה להביא הסכמים בינלאומיים לאישור הכנסת. התקנון קובע כי הממשלה רשאית לעשות זאת, אך מדובר בסמכות שברשות בלבד.

בית המשפט דחה את טענת העותרים לפיה קיים מנהג חוקתי המחייב את הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת. זאת, בין היתר, משום שהדוקטרינה של מנהג חוקתי טרם הוכרה במשפט הישראלי; ומשום שממילא לא הוצגה תשתית עובדתית מלאה המעידה על קיומו של מנהג ברור ומובהק, או למצער נוהג עקבי וסדור. בית המשפט הוסיף ודחה גם את טענת העותרים לפיה החלטת הממשלה להסתפק בהנחת ההסכם על שולחן הכנסת חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות.

בהקשר זה צוין כי הממשלה שקלה את מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, והחליטה שלא להביא את ההסכם לאישור הכנסת, בין היתר לנוכח הקושי בהצגת מכלול השיקולים החסויים העומדים ביסוד ההסכם. על כן, בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה החריגות, אין מקום להתערב בהחלטת הממשלה.