דמיינו את עצמכם עובדים במקום מסוים במשך שנים על גבי שנים. מדובר בעבודה קשה, בעמל כפיים, ואתם לא סתם עייפים אלא מותשים, מדוכדכים, מרוקנים ומתוסכלים. ואז, ביום בהיר אחד בא מישהו ומבטיח עולם חדש לחלוטין שבו קיימים שוויון, משכורת מכובדת וחופש מוחלט. האם הייתם מאמינים לאדם זה או שכבר נואשתם לחלוטין? האם תעזו לצפות לעתיד טוב יותר ולהסתכן בצניחה מחודשת לתהומות הייאוש, או שפשוט תשלימו עם הגורל ותוותרו על החלום?
זה מה שקרה לאבותינו במצרים. הם בילו את כל ימיהם בעבודת פרך במשך כל אותן שנים, ואז הגיע מישהו חדש והחל להבטיח להם הבטחות. משה הביא מסר מאלוקים שהגאולה מתקרבת. שקיימת ארץ מובטחת הממתינה לבואם. שלא הכול אבוד. שיש אור בקצה המנהרה.
ומה הייתה תגובתם של בני ישראל? "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו, ט).
עוד באתר:
את הביטוי "קוצר רוח" אין להבין באופן מילולי בלבד. הרי המילה "רוח" היא דו-משמעית [במובן הפיזי והרוחני]. כלומר, הסיבה לכך שבני ישראל לא יכלו להקשיב לקריאתו של משה לא הייתה קוצר-נשימה פיזי בלבד, בעצם הייתה חסרה להם ה"רוח", ולמעשה ניתן לומר – את התקווה. לאחר שסבלו משעבוד תקופה כה ממושכת אבדה להם האמונה שיבוא יום והם יצאו לחירות. היה זה פשוט מעבר ליכולת התפיסה שלהם. הם איבדו את הרוח, את התקווה.
במהלך כל תולדות מצרים מעולם לא ברח אף עבד אחד. כיצד יוכל עם שלם לברוח ולהשתחרר מעול העבדות? מן הסתם הם חשבו שמשה הוזה או חולם בהקיץ. פשוט לא מציאותי לפתח ציפיות גבוהות כל כך לנוכח ההתרסקות הוודאית הצפויה אל קרקע המציאות. בני ישראל היו אפוא מיואשים וחסרי תקווה, ולכן הם לא יכלו לשמוע – כלומר, לקלוט – את המסר שניסה משה להעביר להם.
פעמים רבות כל כך. אנו מתקבעים בסטנדרט שלנו עד שנאלצנו לוותר על כל תקווה להשיג אי פעם את פריצת הדרך המיוחלת. נישואים נתקעים בשגרה, והסרט הנע ממשיך לנוע עד כי אנו מאבדים גם את הכמיהה לחלום. תקועים באותו בית עם התקרה המטפטפת, באותה עבודה עם הבוסית הלא קשובה, מאפשרים לילדינו לפגוע בנו , מפני שבאופן בסיסי, אם נהיה כנים עם עצמנו אזי נאלץ להודות שפשוט איבדנו את הנחישות.
שמעתי מאת חסיד בשם הרב מענדל פוטרפס את הדבר הבא: "אם איבדת כסף, לא איבדת מאום – כסף בא, וכסף הולך. אם תאבד את בריאותך, איבדת מחצית שכן אינך האדם שהיית קודם לכן. אך אם תאבד את התקווה, איבדת את הכול".
משה הביא תקווה חדשה לעם מדוכא שחדל מלחלום. הוא השיב להם את הרוח שאבדה להם, ולבסוף, הודות לנסים שחולל אלוקים, תקוותם התגשמה והחלום הפך למציאות.
להיות קצר נשימה זה טבעי ונורמלי לגמרי, אבל קוצר רוח הוא מותרות שאנחנו כיהודים מאמינים בני מאמינים איננו יכולים להרשות לעצמנו לעולם, גם אחרי סבל ושיעבוד תהיה לנו תמיד התקווה והאמונה ורוח ה' מרחפת עלינו ומציפה אותנו בגעגוע לגאולה האמיתית והשלימה.
