מדוע התורה כופלת בלשון בקשת אסיפת הכסף והזהב לבניית המשכן, גם בלשון 'תרומה' וגם בלשון 'נדבה'. "ויקחו לי 'תרומה'. מאת של איש אשר 'ידבנו' לבו". מה הבדל בין שתי לשונות אלו?
סוגי השכר בעולם הבא נחלקים לשנים: האחד הוא שכר המעשה. והשני הוא היכולת להנות מזיו השכינה. רק מי שזכך וטיהר את נפשו יכול להנות מזיו השכינה. שני סוגי השכר הללו תלויים כיצד עושים את מעשה המצווה, יש מי שמתמקד בענין הטכני בלבד ויש מי שעושה את המצווה בכל נימי נפשו. זה האחרון, מקשר בין המעשה לבין טהרת הנפש בבחינת 'רחמנא ליבא בעי'.
מחזיק תורה למשל, מקבל שכר רב בעולם הבא, אך זהו רק החלק הראשון. את החלק השני של הנאה וראיית פני השכינה, הוא אינו זוכה לקבל, להרגיש ולחוות, שהרי לימוד התורה לא טיהר את נפשו. אכן יש לו שכר החזקת לימוד תורה, אבל לא הרגשת והנאת לימוד תורה.
עוד באתר:
בכך מבוארים דברי הגמרא במסכת סוכה (נב:) המגדירה שתי סוגי צדיקים: אלו שרואים ב'אספקלריה המאירה' ואלו שרואים ב'אספקלריא שאינה מאירה'. כלומר היכולת לחוות את ראיית השכינה היא בצורה שונה בין מי שטיהר וזכך עצמו לבין מי שלא כן.
"ויקחו לי תרומה" זהו מעשה המצווה. "אשר ידבנו לבו" זוהי הפעולה השניה, שגורמת כי מעשה המצווה לא יהיה מעשה יבש אלא נתינה מתוך רחבות הנפש, נתינה שתהיה קשורה לנותן, שתתן משמעות ותוכן לנשמת האדם.
מסיבה זו בלשון נדבה התורה מתייחסת ל'אדם' ולא לפעולה "מאת כל 'איש' אשר ידבנו לבו. לעומת התרומה שבה נאמר 'ויקחו לי 'תרומה' לשון פעולה בלבד וכן בלשון הוראה כללית
יש אדם שהרמה הרוחנית שלו פחותה ממעשיו הגדולים, בגלל שהוא לא מקשר בין מעשיו לבין מחשבו ולבו. כך הוא מפסיד את אמרת הכוזרי 'אחר הפעולות נמשכים הלבבות'. מעשיו אינם עולים בקנה אחד יחד עם הרמה הרוחנית אליו יכל להגיע אם רק היה שם אל לב מה הוא עושה.
פרשת תרומה מלמדת אותנו, שבכל פעולה אנחנו צריכים לגרום לממשק בין הרוח לבין המעשה, בין המצווה לבין הנשמה. שמעשינו יהיו שזורים זה לזה ומחוברים במשמעות אחידה, לעלות מעלה אחר מעלה בכל מעשה חדש שאנו עושים.
ועוד משהו, אנחנו עושים כל כך הרבה טוב, אנחנו רק צריכים להכיר זאת בתודעת חיינו.
שבת שלום ומבורך.
נכתב על פי משנתו של ה"שפת אמת" לפרשת תורמה
