"לשמור על הרצון" \ הרב אריאל שחר

מתי אסור לתת יותר מדי. כיצד ניצל רבי אלחנן וסרמן מצדקה שאינה הוגנת. ואיך נלמד לא לעשות דברים שנתחרט עליהם לאחר מכן

כ"ד באדר תשפ"ג, 17/03/23 07:19

א+

א-

"ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה יהוה לעשת אתה, ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא" (שמות לו)

מדוע התורה מונעת ומגבילה את העם מלהביא לתרומת המשכן, הלא ניתן היה לשמור את הכסף והזהב לצרכי המשכן וקורבנותיו?

כל מקרה של קיצוניות גם של רוחניות נדרש לזהירות יתירה ולמחשבה שניה, אם אתה נותן יותר מדי אולי זה מגיע מרצון למימוש עצמי ומאבד את מצוות ה'לשמה', אולי כוונה שאינה טהורה התגנבה לה יחד עם הכוונה הטהורה. בכל נתינה יש לשמור על הזוך של ה'לשם שמים' בטהרתו גם אם זה על חשבון הנתינה הכמותית.

לפעמים דווקא הרצון לתת יותר מדי נהפך לקשר ולרצון שלילי, לפעמים הרע של הטוב הוא הטוב מאד, לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו עושים טוב אבל אז מגלים את הרצון החבוי שלנו רק לאחר מעשה ולפעמים מאוחר מדי, הנה סיפור שמלמד אותנו כיצד אנשי רוח למדו וקראו את מה שעובר אליהם:

קבצן שאסף כספים בעיירה של רבי אלחנן וסרמן, שכנע את תשובי העיירה לתרום לו מהונם. ואכן רבים תרמו לו. רבי אלחנן וסרמן היה היחיד שלא תרם, לפליאת כולם. לאחר שהקבצן הסתלק מהמקום התגלה כי מטרותיו לא היו קדושות ונעלות בלשון המעטה, אלא למטרות אחרות ממה שסיפר לכל השומעים. שאלו את רבי אלחנן וסרמן, הכיצד, וכי רוח הקדש או נבואה יש בך שידעת כי הקבצן הנ"ל אוסף לשם מטרות שאינן ראויות?

ענה להם הרב וסרמן: לא נביא אני ולא בן נביא אני. הרגשתי תשוקה גדולה לתרום לקבצן, מין דחיפה שאינה נורמטיבית, הבנתי כי אם יש לי רצון גדול לתרום סימן שהיצר הרע רוצה שאני אתרום. ואו אז הבנתי כי הכסף ילך למטרה שאינה ראויה ולכן נמנעתי מלתרום לו.

אנחנו צריכים ללמוד את עצמנו, אם יש לנו לפתע תשוקה גדולה ורצון חזק מדי לתת יותר מדי, כנראה שיש משהו שאנחנו לא שמים לב אליו או יותר נכון לא מוכנים להודות בו, אולי כח שליטה, או אולי עצלות ומציאת דרך עקיפה וקלה לעבודת ה' מהירה במקום עבודת ה' שדורשת התאמצות עבודה והתמדה, מה שבטוח זה שכל מעשה קיצוני דרוש לימוד, גם אם הוא נתינה

מסיבה זו עצר משה רבינו את תרומת המשכן, אם העם נותנים יותר מדי יש סיכוי שאיכות כוונת התרומה תיפגם, ולכן כדאי לעצור את ההתרמה בשלב בו הנתינה נשארת בטהרתה.

נכתב על פי משנתו של ה"שפת אמת" לפרשת ויקהל:

ויקהל תרל"ה

ויקהל ופ' שקלים בפסוק מרבים העם להביא כו' ויצו משה כו' ויכלא העם מהביא. יש להבין מה זה האריכות בתורה בענין זה. ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי. וחששו שלא יהי' עוד ברצון אמת לשם שמים. כי הכל הולך אחר הרצון לש"ש. ואיתא כי יש בכל דבר בחי' רצוא ושוב פי' עפ"י מ"ש בשם הבעש"ט לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות. אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחשבו לפני מי הוא עומד. זה עצמו תיקון המעשה כראוי. ומרע"ה והחכמים שמרו מעשי בנ"י שלא להתערב בו פניות כנ"ל: ובס' אור החיים מדייק לשון הי' דים כו' והותר. דסתרי אהדדי. והוא ז"ל תירץ שע"י שהיתרון הי' בנדיבות בנ"י. שילם הקב"ה להם שכרם וכלל היתרון ג"כ במלאכת המשכן ע"ש דברי פח"ח. ולפי דרכנו פרשנו כי עי"ז שמנעו עצמם אח"כ מהריבוי כדכתיב ויכלא העם. עי"ז תיקנו זאת היתרון שלא נתקלקל הנדבה ע"י התפשטות כנ"ל. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל פי' הפסוק מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב ופי' כי נדיבות הרצון צריך מנעל ושמירה שלא יתפשט הרצון והחשק לדברים אחרים כו'. וזהו פי' המשנה משמיעין על השקלים ועל הכלאים שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון הנדבה. וגם פי' כלאים כמו ויכלא העם כו' שהוא בחי' המניעה שיש ג"כ במצות הנדבה כנ"ל וז"ש העשיר לא ירבה כו':