אילו היה שם: שבת הגדול \ הרב אפרים אפשטיין

השבוע כשחכיתי עם ילדיי בתור הארוך אצל הספר ,פגשתי את ר' יוסף.

ר' יוסף הוא יהודי חביב,שכל אימת שאנחנו נפגשים על אם הדרך,הוא שמח,כך לטענתו, לפרוש בפניי את משנתו החינוכית.

לשיטתו ,ואת זה הוא טורח לומר כל פעם, הדרך שבה מנסים ומרבים לקרב כל אחד, ע"י ראית הטוב שבו..,חום ואהבה,
היא אינה נכונה.
לפעמים,כך טוען ר יוסף, צריך גם לדבר בחריפות ובצורה תקיפה.

והפעם…הוא הביא ראיה לשיטתו מההגדה של פסח.
'תראה בעצמך כיצד עונים לבן הרשע:
" ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו….אילו היה שם לא היה נגאל".'

'נו..,מה תגיד על זה ???'

מה שר' יוסף לא ידע הוא,שכמה ימים קודם עברתי על השיחות של הרב פינקוס ומצאתי שם מציאה נפלאה.

בספר שמות,לאחר שמשה רבינו הסביר לעם ישראל את מצוות הפסח,נאמר "ויקד העם וישתחוו".
ומבאר שם רש"י שהקידה וההשתחויה היו גם על בשורת הבנים שהתבשרו בדברי הקב"ה
"והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" ,הרי שיהיה להם בנים.

מקשה הרב פינקוס, מה הבשורה הטובה שהתבשרו,עד כדי כך שהם קדים ומשתחווים,
הרי הפסוק "והיה כי יאמרו אליכם בניכם…" היא שאלתו של הרשע שעליו נאמר "אילו היה שם לא היה נגאל"
א"כ מהי הבשורה הטובה ,שיהיו להם בנים רשעים ??

ומשיב, שאומנם אז, בימי הפסח בתקופת מצרים, הרשע באמת לא נגאל.
ואכן "אילו היה שם לא היה נגאל".
אבל..זה דוקא אם הוא היה שם..
אך לאחר יציאת מצרים שנולדו העם ונתחזקו באמונתם, יש תקוה גם לרשעים,גם הם קיימים בתוך הכלל.

"אילו היה שם…" ,אבל לאחר יציאת מצרים-היום, כל אחד יכול להשתנות,זו מציאות אחרת לגמרי

וזוהי בשורת הבנים,שאפילו הבן הרשע, יש לו מקום בהגדה של פסח והוא חלק משלחן הסדר.
ואף הוא יכול לתקן ולשוב.

אתה מבין…, אמרתי לר' יוסף, בדיוק הפוך,
בעל ההגדה אומר לנו איך לדבר עם אותו רשע.

הקהה את שיניו- הוצא את העוקץ ממילותיו.
"שאילו היה שם…" ,תסביר לו שמיציאת מצרים התחדש שאין אחד שאין לו תקוה ומתי שרק יחפוץ ,דרכו פתוחה בפניו.
תסביר לו שאתה מאמין בו שהוא יכול…

והאמת..זה מופיע גם בפרשת השבוע

בפרשת השבוע אנחנו מוצאים ציווי מיוחד :
"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

דורשים חז"ל, "אש תמיד" – אף בשבת ואף בטומאה, "לא תכבה" – אף במסעות

האש שעל המזבח צריכה לדלוק בכל עת.

בספרים הקדושים המליצו על הפסוק, את ליבו של היהודי, שלעולם אינו רשאי לאבד את התקוה.

בכל מסעות החיים ואף במצבים שמוגדים כטומאה,
לעולם הדרישה היא, תדליק את הנקודה הפנימית שקיימת בך – זה אפשרי.

"אנוכי ה אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

בני ישראל שקועים במקום הנמוך ביותר, מ"ט שערי טומאה, ובזכות האמונה שמאמינים בקב"ה,
"שופך" עליהם בורא עולם אור גדול שמרומם אותם מאותה גלות מצרים, גלות בגוף ובדעת, עד כדי כך שלאחר שבוע ימים בלבד,הם נצבים בים סוף בדרגה גבוהה ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי".

מהמקום הכי נמוך אל המקום הגבוה ביותר.

שמתי לב שהתשובה מצאה חן בעיני ר' יוסף
והתור אצל הספר המשיך להתארך…
אז הרשיתי לעצמי להוסיף עוד משהו קטן.

בהגדה של פסח אפשר לשים לב שהיא
פותחת " הא לחמא עניה…לשנה הבאה בני חורין"
ואף מסיימת באותו משפט " לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

מתחילה בתקוה ומסיימת בתקוה.

כל מה שנמצא בתוך,כל עניני ליל הסדר, מכוונים אל דברי הפתיחה והסיום.

מתחילים באמירה של תקוה ומסיימים בשירה של תקוה, כי כל אותו הלילה מכוון להחדיר בנו
שלעולם קיימת תקוה.
נכנסים לליל הסדר באמירה -בידיעה של תקוה
ומסיימים בהרגשה- בשירה של תקוה.

בכל אחד קיים הניצוץ- קיימת התקוה
רק צריך להוביל את אותו ניצוץ, את אותה תקוה, מן הידיעה אל הלב.

---

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]