1.
בשנת תשכ"ג 1963, עשרים שנה לאחר החורבן של גטו וורשה בתש"ג 1943, ממשלת פולין הייתה עדיין תחת שלטון ברית המועצות, כאחת ממדינות 'ברית ורשה', והחליטה בכל זאת, כאילו להראות פנים למערב, ולציין עשרים שנה למרד גטו ורשה ולנפילת הגטו.
האירוע תוכנן ליום ראשון. לכן כבר לשבת שלפני, שבת פרשת שמיני, הוזמנו קומץ של מנהיגים יהודים בעולם לבית הכנסת על שם נוז'יק. ביה"כ נוז'יק היה היחיד מכל עשרות בתי הכנסת, שהיו בוורשה, שעמד כמו שהוא ונותר לפלטה לאחר העקדה והחורבן הגדול. בין האישים החשובים הוזמן לשאת דברים יהודי מצ'כוסלובקיה בשם הרב אליהו כ"ץ זצ"ל, לימים רבה הראשי של העיר באר שבע. באותם ימים צ'כיה וסלובקיה היו מאוחדות תחת המשטר הקומוניסטי של ברית המועצות. ומכיוון שבברית המועצות לא היו כל-כך חיים יהודיים, הוצמדו אליו שני אנשי קג"ב, כדי שישמרו עליו ויעקבו מקרוב לבל יחשוף את האמת הקשה באוזני כל.
עוד באתר:
כשהגיע תורו, עלה לבימת בית הכנסת נוז'יק. הנאום שלו היה מרשים מאוד, למרות שהכיל רק שתי מילים. הוא הקדים ואמר: היות ששמי כ"ץ, המורה על ראשי התיבות: כֹהן צדק, אגיד רק שתי מילים מהפרשה, המתארות את אופן התנהגותו של הסבא שלי, אהרן הכֹהן, והן: "וידום אהרן", זאת היא הדרשה שלי. הוא לא הוסיף שום מילה. לא ביידיש ולא בעברית. אבל כולם הבינו בדיוק למה הוא התכוון…
2.
תארו לעצמכם, שנה שלמה עברה מאז יציאת מצרים. במשך שנה, עם ישראל חיכה וציפה, שיקימו משכן. ביום החגיגי ביותר, היום השמיני של חנוכת המשכן, בעיצומה של השמחה, אהרן הכהן הגדול נכנס למשכן עם שני בניו הגדולים, נדב ואביהו. ויוצא משם לבדו. יוצאת אש מאת ד', והם שניהם נפטרים בפתע פתאום.
ומהי התגובה של האבא על מיתת שני הבנים, שני האחים? וידום. בלי קטרוג, בלי תלונה, בלי הרהור ובלי ערעור.
יש דברים רבים סביבנו ובתוכנו, שהם מוקד לשאלות, מקור לתהיות, וחס וחלילה מקור לפקפוקים. אהרן הכהן, שהוא מורה הדרך, אהרן שאוהב את הבריות ומקרבן לתורה של אמונה בדרכי הקב"ה, מלמד אותנו לקבל את הכל באמונה ובאהבה.
3.
רבים מעם ישראל, לצערנו, נמנים על נפגעי האיבה ואסונות לאומיים אחרים, חלקם באופן ישיר וחלקם באופן עקיף. שתי המילים הללו מלווות לא מעט מהם עד היום הזה. הם עוד לא נרפאו מההרהורים ומהמחשבות אחרי השרפה אשר שרף ד'. הם מכירים ב'וידום אהרן' הזה כדרך לחיים. מקבלים את הדין באהבה, למרות ואולי דווקא משום שלא מבינים.
בשבוע האחרון נספו בשיטפון האדיר בנחל ציחור, האחים מעיין וסהר עשור. בשבוע שלפניו נרצחו האחיות מאיה ורינה די ועוד קודם לכן האחים הלל מנחם ויגל יעקב יניב והאחים יעקב ישראל ואשר מנחם פלאי. הי"ד.
נסתרות דרכי השם. אך יש מדי פעם סימנים של התגלות במהלך הדרך. לעיתים על ידי ניסים גדולים אך לפעמים למרבה הצער, על ידי אסונות כבדים.
לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי, המשוואה הייתה ונותרה ברורה. כשהיינו מאוחדים – ניצחנו במלחמות ושיגשגנו כאומה. לעומת זאת, כשהיו בינינו מחלוקות ושנאה, הושלכנו מעל אדמתנו, נרמסנו, נטבחנו והיינו לשפלים שבעמים. אך השכל האנושי תמיד מצליח לתת פרשנות על פי דרך הטבע על המתרחש בעולמנו.
גם בימינו שלנו, יש הנשענים על קונספירציות כאלה ואחרות כדי להסביר מה היא הסיבה למרחץ הדמים הנעשה בגלל הטרור הנוכחי, שפוקד אותנו כבר קרוב לשנה.
אפשר לקבל, שהאויב מזהה חולשה בצד הנגדי. אפשר להבין, שחמתו בערה בו בשל שלל "התגרויות" מצידנו בעת האחרונה. אבל האם הוא גם מצליח לכוון לתוצאה עקבית של מות אחים?!
