ימין או שמאל \ הרב יצחק ידידיה שינפלד

1.

השבת אנו קוראים את פרשת 'מסעי', ובכך מסיימים את ספר 'במדבר' ומכריזים יחד: "חזק חזק ונתחזק". 

פרשת מסעי פותחת בסיכום ארבעים שנות הליכה במדבר: "אלה מסעי בני ישראל, אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן." בהמשך הפסוקים נראה קושי גדול בלשון – "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על-פי ד', ואלה מסעיהם למוצאיהם." מעניין, מה הפירוש 'את מוצאיהם למסעיהם' ומדוע כשהתורה מזכירה זאת שוב, הסדר הוא הפוך – 'ואלה מסעיהם למוצאיהם'?

2.

סבי מורי, הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, ביאר זאת בצורה נפלאה. משה רבנו מתחיל לכתוב למען הדורות הבאים את כל מסעי בני ישראל, מאז יצאו ממצרים ונהיו לעם. "ויכתוב משה את מוצאיהם" – את כל נקודות המוצא מאין יצאו, "למסעיהם" – לאן נסעו. כמובן, לא שכח משה לכתוב, שכל המסע נעשה על פי השם. 

לפתע נעצר משה, כביכול, וחשב לעצמו: 'רגע רגע, אלה מוצאיהם למסעיהם?!' הרי כל התחנות האלה היו על פי ד'! עמוד ענן הלך לפניהם בדרך להנחותם הדרך, ובלילה עמוד אש האיר להם. הם ראו לאורך כל המסע השגחה פרטית בלתי רגילה – המן נפל להם בפתח הבית, וביום שישי לחם משנה, בארה של מרים, אחת מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, אינה עוזבת אותם כל ארבעים השנים, שהיו במדבר. אם-כן, הרהר משה בליבו, איך עברנו את כל מה שעברנו באותן ארבעים שנה? כיצד העובדה, שהכל נעשה על פי השם, עולה בקנה אחד עם העובדה, אשר עליה מעיד הפסוק בפרשת    "ממרים הייתם את ד' מיום דעתי אתכם, ובתבערה ובמשא ובקברות התאווה מקציפים הייתם מלפני ד'."? משה רבנו כותב את כל מסע בני ישראל במדבר ומציין, שהכל נעשה על פי ד', ומתמלא תמיהה. הוא לא הבין, איך חטאו ישראל בחטא העגל, וכיצד ייתכן בסיטואציה שכזו, חטא כמו של המרגלים, ומנין הגיעו תהיות, כמו 'היש ד' בקרבנו אם אין' וכן 'מה עשית לנו כי הוצאת אותנו ממצרים'.

משה רבנו, מנהיג עם ישראל, שנשא איתם ואותם בעול, דאג להם ואהב אותם אהבת נפש, הבין, שכשם שהתמיהה היא גדולה – כך הקיטרוג גדול. על כן ראה צורך לסנגר על בני ישראל וליישב את הקושיה. וכך הסביר משה:

'ואלה מסעיהם' – הסיבה שהמסע הזה היה נראה ככה, – 'למוצאיהם'. 

הכל תלוי בנקודת המוצא. מאיפה הם באו? איפה הם נולדו? איפה הם גדלו? איזה חינוך הם קיבלו? הם ראו במצרים את כל התועבות שבעולם, רוע ואכזריות. הם ראו את השכנים מקיימים באהבה את גזרת המלך "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". הם חוו עבודות פרך, מלקות, עינויים וגזרות שונות ומשונות מדי יום ביומו. הם נולדו בתוך עם עובדי אלילים, האומרים לעץ: "אבי אתה" ולאבן: "את ילידיתני". 

אם-כן, אומר משה רבנו, כשזהו המוצא, אפשר לבוא אליהם בטענות. 

3.

זו לא הפעם הראשונה שמשה רבנו משתמש בדברים הללו כדי לסנגר על עם ישראל. כבר לאחר חטא העגל, בשעה שמשה מבקש להשיג את סליחתו של הקב"ה לאחר הבגידה הגדולה, אומר לו משה: "עמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה." ויש להקשות, וכי השם אינו יודע, שהוא הוציא אותנו מארץ מצרים? אלא נראה, שזו הייתה הסנגוריה של משה. משה רבנו מבקש: "סלח נא לעוון העם הזה, כאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה." אתה הרי יודע את מקומות הגידול שלהם, את נקודת הצמיחה שלהם, באלו ישיבות הם למדו, באיזה בית-ספר ובאיזו אולפנה הם חונכו. למה, ד', יחרה אפך בעמך? הרי מי זה עמך?! הוא אשר הוצאת מארץ מצרים, ממ"ט שערי טומאה. לכן גם היציאה לא הלכה בקלות, הוצאת אותם "בכוח גדול וביד חזקה". השם קיבל את ה'טענה', כביכול – "ויאמר ד': סלחתי כדבריך".

4.

בכל ויכוח ציבורי, המדינה הקטנה שלנו מפולגת באופן דטרמיניסטי לשני מחנות. בין שהנושא הוא מדיני, חברתי או פוליטי. "אמור לי היכן גדלת, ואומר לך מהן דעותיך." הכל תלוי בחינוך. הכל תלוי במוצא. ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, ותמיד דווקא אנחנו יודעים מה הטוב ביותר לעתיד המדינה, בחברה הישראלית אין דעה עצמית ותפיסה אישית, כל אחד סופג את הגשם האידיאולוגי בהתאם לאקלים, שבו הוא חי.

יש נידון הגותי בנושא אמונה בעניין – האם קיימת איזו תביעה כלפי אותו אזרח העולם, שלא שמע על היהדות, מדוע לא חקר והשכיל להבין, שאכן יש מנהיג לעולם. 

אפשר אולי להקביל אותו נידון לענייננו ולומר, כי לאותם המצדדים, שאכן יש טענה על אותו אזרח העולם, על אחת כמה וכמה יש תביעה על אותו אזרח ישראלי, שיודע ושומע את הטענות של הצד השני, ובכל זאת בוחר להתעלם מהן ונשאר שבוי בדעותיו הקדומות, אינו אוזר אומץ ובניגוד לאינסטינקטים, מתעניין בדעות שונות משלו ואפילו פתוח לקבל אותם.