1.
בסוף פרשת השבוע, פרשת שופטים, מופיע הסיפור של עגלה ערופה: "כי יימצא חלל באדמה, אשר ד' אלוקיך נותן לך לרשתה, נופל בשדה, לא נודע מי הכהו".
מצאו חלל בארץ ישראל, מצאו גופה על אם הדרך, רואים שיש עליה סימנים של רצח, אבל לא ברור מי אחראי לו ולמי יש אינטרס בתוצאה הטרגית הזאת. "ויצאו זקניך ושופטיך" – אנשי הסנהדרין הגדולה מגיעים מירושלים. זו הפעם היחידה שהם יוצאים ועוזבים את הר הבית. "ומדדו אל ההרים אשר סביבות החלל" – בודקים מי העיר הקרובה ביותר אל אותה גופה. "והיה העיר הקרובה אל החלל" – אומרת התורה, "ולקחו זקני אותה העיר ההיא עגלת בקר", מוטל עליהם להביא עגלה ערופה ולומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו, כפר נא לעמך ישראל אשר פדית ד' ".
עוד באתר:
בסוף פרשת שופטים יש פרק שלם העוסק כולו בענייני מלחמה ומלמד כמה וכמה דינים הקשורים אך ורק לדרכי המלחמה. ובפרק שלאחריו, יחד עם הפסוקים שפותחים את פרשת השבוע הבא, נאמר: "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ד' אלוקיך בידיך, ושבית שביו" – מופיע סיפור על חלל שנמצא באדמה או בשדה ולא נודע מי הכהו. מיד לאחר מכן מבוארת פרשת עגלה ערופה.
לא בכדי היא נכתבה בתוככי דיני מלחמה. יש סיבה לכך שפרשת עגלה ערופה נלמדת בסוף פרשת שופטים וממש קודם פרשת כי תצא, והיא – להראות לנו, שתורתנו מעריכה את קדושת חיי האדם.
איש אחד בודד, מסכן, נמצא הרוג בשדה, ולא נודע מי הרג אותו. אולי היה שיכור באמצע הדרך, אולי היה שייך לחבורת אנשים מפוקפקים, שהייתה שם לצורך עשיית חשבונות בין משפחות. האם בשביל לברר מי רצח אותו ומה המניע, צריך להזעיק את הסנהדרין הגדולה?! בשביל אדם אחד בלבד זקני העיר הקרובה צריכים להביא עגלה ערופה ולבקש כפרה בעבור כלל ישראל?! התשובה היא: כן! הפרשה הזו נכתבה בין דיני מלחמה ללמדך, שעל מיתת אדם אחד בישראל – מתי שלא יהיה, איפה שלא יהיה, אי אפשר לעבור על סדר היום, אי אפשר לעבור בשתיקה, צריך לעשות מעשה, להרתיע ולהזעיק את דעת הקהל. קדושת החיים היא ערך עליון בעולמה של יהדות.
2.
בפסוק הראשון של פרשת עגלה ערופה יש ביטוי אחד שנראה כפול. "כי יימצא חלל באדמה נופל בשדה." מדוע נכתבו גם 'אדמה' וגם 'שדה', מה פשר הכפילות הזאת?
בדיוק בפרשת השבוע הזו לפני תשעים שנה, בשנה שבה עלה הצורר הנאצי ימח שמו, לשלטון בגרמניה, כל יהודי העיר לובלין עשו עצרת מחאה כדי להזעיק את כולם נגד עליית ה'נאציזם' בגרמניה. היהודים הללו לתומם, כמו רבים בעולם, עוד האמינו שבעצרות ובהפגנות אפשר יהיה למנוע את שלטון הנאצים. מטבע הדברים, בתור רבה הראשי של לובלין, התכבד רבי מאיר שפירא לשאת את הנאום המרכזי בעצרת. הוא פתח בשאלה על פרשת השבוע, השאלה שהבאנו למעלה: לשם מה נכתבו גם אדמה וגם שדה?
תשובתו של המהר"ם שפירא מלובלין הייתה כך: כשמדובר על רצח של אחד מאומות העולם, העולם כולו כמרקחה. "מה זה? שפכו דם נקיים!" עובדה – כל מלחמת העולם הראשונה, שנמשכה ארבע שנים ועשרות מיליונים שילמו על כך בחייהם, פרצה בעקבות הרצח של יורש העצר האוסטרו-הונגרי בסרייבו.
זעק הרב מלובלין: הנה, אצלנו מדובר על ניסיון לרצח עם שלם, השלטון הנאצי מעוניין בהשמדת העם היהודי, והעולם שותק! אין שום ארגון שמוחה, לא שומעים שום פרלמנט או ממשלה שיוצאת נגד בחירתו של הצורר הזה להיות קנצלר גרמניה, איש מרחבי העולם לא מנסה לעצור אותו מלהיות השליט הבלעדי על כל האזור. אתם יודעים למה? פנה הרב בשאלה אל הקהל, כי אם יש מישהו שמייצג מדינה שיש לה ממשלה או פרלמנט משלה, – "יצאו זקניך ושופטיך" שולחים נציגים שיפגינו באומות המאוחדות. ויאמרו: "מה זאת אומרת, רצחו אחד משלנו, לא נשתוק על זה בשום פנים ואופן!" אבל כשמדובר על יהודים, שאין להם שום ייצוג מדיני, הנושא אפילו לא עולה על סדר היום.
המשנה במסכת סוטה, בפרק עגלה ערופה, אומרת, כי במקרה שהגופה צפה על פני המים, לא היו עורפים. הגמרא שם מבארת, שהמילה 'באדמה' הכתובה בפרשת השבוע באה למעט מקרה שבו הגופה נמצאת על גבי המים. 'מים', אומר הרבי מלובלין, הם סמל לגלות שהיא כמו מים שאין להם סוף.
אנחנו נמצאים בגולה, סיים הרבי מלובלין את דבריו, אין לנו בית היום. חרב בית מקדשנו וגלינו מארצנו, מלכות דוד נתבטלה ומאז ועד היום אנו צפים על פני המים. במקרה כזה לא יצאו זקניך ושופטיך. אין לנו לא סנהדרין, לא מלך ולא כהן גדול.
אין לנו ברירה אלא לבקש מריבונו של עולם: כפר נא לעמך ישראל, אשר פדית, ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל.
3.
בימים הללו, הימים שקודם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היינו עם שלא היה מי שמייצג אותו, היינו עם ללא עצמאות וחירות או שלטון משלו, היינו עם מפוזר ומפורד בין העמים. לא הייתה לנו אדמה, העם היהודי היה כמו אוסף אנשים שצפים על פני המים.
הגיעה השעה שלא יהיה דם ישראל נקי ולא יישפך אצלנו דם אדם, לא על ידי אחרים ובוודאי לא על ידינו, ונדע להעריך את צלם האלוקים שקיים תמיד באדם, נדע להעריך את קדושת החיים.
