1. רק אל תגידו לי שהאנשים שתקפו בבריונות את ישראל זעירא, מנכ"ל 'ראש יהודי', הם "קיצוניים" ו"קיצוניים יש בכל הצדדים במפה הפוליטית". זה לא נכון. כלומר, זה חצי נכון. קיצוניים אכן יש בכל צד. ואתם יודעים מה? לצד שלנו, ברוך השם, לא חסר: יש ימניים קיצוניים, ובוודאי שיש גם חרדים קיצוניים. קל לזהות אותם אפילו לפי לבושם. אבל אצלנו במחנה, הרוב לא נסחף אחרי הקיצוניים. להפך, הוא מגנה אותם. ולא רק מן השפה ולחוץ, אלא לעומק. הם מגונים אצלו, בזויים, נלעגים. הוא מתבייש בהם. הוא כועס עליהם. לפעמים הוא ממש מתעב אותם.
בשמאל הסיפור אחר לגמרי. אני יודע: הרוב שוחר טוב, שומר חוק, פטריוט, ציוני, משרת בצבא, משלם מיסים, לא עושה רעש בין שתיים לארבע, תורם, מתנדב – באמת, שימו פה כל מילה טובה שאתם רוצים ואחתום עליה בשמחה – אבל אותו רוב גדול וטוב נסחף בחודשים האחרונים בהמוניו אחרי אנשים קיצוניים מאוד. זה לא רק שהוא לא מגנה אותם. הוא נותן להם לנהל אותו. להתוות לו את סדר היום. לבחור את המאבקים שלו. את המהות של המאבקים ואת האופן והעוצמה שבהם הם ינוהלו.
2. התקופה הזאת עוד תיחקר על ידי היסטוריונים: איך בשנת תשפ"ג האנשים הקיצוניים ביותר והאלימים ביותר בישראל קבעו לחלוטין את סדר היום למדינת שלמה. הם ינסו להבין מה היה בה, באותה שקמה ברסלר, שהשוותה את ראש הממשלה לנאצי, ואף להיטלר, והמשיכה להיות גיבורה של המוני ישראלים נורמטיביים. הם יתעמקו בדמותו המוטרפת של אהוד ברק. אולי הם אפילו ירדו לשטח, לירקון, לחפש שם סימנים של גולגולת. הם ינסו להבין את סוד כוחו של ארגון 'אחים לנשק' שעשה לישראל נזק אדיר ברחבי העולם ובכל זאת זכה לתמיכה ואף להובלה ציבורית. למה ראשי מפלגות המרכז של אותם ימים, לפיד וגנץ, כל כך פחדו מהאנשים האלה?
עוד באתר:
3. לכן אני לא מוצא שום נחמה בעובדה שרק קומץ קטן של מפגינים ניסה להרוס השבוע את המסע המדיני החשוב של נתניהו בניו יורק, או את התפילה ביום כיפור בתל אביב. נכון, זה קומץ בריוני קטן שאין לו בכלל אלקטורט בקלפי – הרי מרצ לא עברה את אחוז החסימה (וכאן מדובר באנשים שאפילו מרצ מתונה לידם) – אבל יש לו שליטה מלאה בתקשורת, ובאקדמיה, ובעוד מקומות שמשפיעים על דעת הקהל. האנשים והארגונים הקיצוניים ביותר, שוחרי האלימות והכאוס, מוליכים אחריהם כבר כמעט שנה המוני ישראלים טובים.
ואני כותב את זה בצער רב ובאכזבה עמוקה. כן, תמיד ידענו שיש חילוקי דעות עמוקים בין שמאל לימין, בין דתיים לחילונים. אבל משהו השתנה פה: עד השנה האחרונה הערכתי הרבה יותר את מחנה השמאל. היה עם מי לדבר. היה עם מי להתווכח בלהט. היום אני משתדל לא להיכנס בכלל לוויכוח. אתם יודעים למה? לקח לי קצת זמן להבין את זה. בהתחלה חשבתי שאני חושש מעימותים מיותרים, שאני אוהב לחפש את המכנה המשותף, אבל אז הבנתי שאני חומק מוויכוחים עם תומכי המחאה מסיבה אחרת לגמרי: זה מביך אותי. פשוט מביך אותי לשמוע איך ציבור משכיל, אינטליגנט, נאור – ושוב: שימו פה בכיף את הסופרלטיבים שאתם רוצים – מצטט בלהט טיעונים שמישהו שתל במוחו לפני שתי דקות. ועוד אילו טיעונים: במו אוזניי שמעתי אנשים רציניים שאומרים "חייבים להתנגד למהפכה המשטרית כי ביבי רוצה לבטל את הבחירות!", או: "אם שופטי בגץ לא יבטלו את צמצום עילת הסבירות יאיר נתניהו יהיה פה ראש ממשלה!" (תחליטו, ביבי או יאיר?). אני כבר לא מדבר על הטענות שלהם בתחום מדינת הלכה. הם פשוט מצטטים, באפס ביקורתיות, טיעונים ששמעו בטלוויזיה ערב קודם מהוגי דעות כמו אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'.
וזה במקרה הטוב, כי בדרך כלל אין בכלל טיעונים. רק קריאות עדריות קצובות "בושה! בושה! בושה!". או אפילו זה לא. רק זמבורות מחרישות אוזניים.
4. שמעתי כמה אנשים שאמרו שהשבוע נחצה פה גבול שהם לא האמנו שנגיע אליו. לתקוף יהודי שמארגן תפילה ביום כיפור במדינת היהודים? לאן הגענו? אני לא מזלזל בכלל בחומרת האירוע. התיעוד של זעירא מחולץ על ידי שוטרים מהמון נאור-מוסת הופך את הבטן. גם למי שלא מכיר אותו, את אשתו מוריה ואת ילדיהם. גם למי שלא מכיר את הבית הפתוח שלהם, את שולחן השבת, על המגוון האנושי שמתארח בו בכל ליל שבת.
אבל אני ממש לא מופתע מההחלטה לסמן את התפילה ביום כיפור בכיכר דיזינגוף. זה היה הכי צפוי. זאת הרי האסטרטגיה של המחאה כבר חודשים. להכניס פירוד ושנאה וכאוס בדיוק בדברים שהם בלב הקונצנזוס. זוכרים מה שהם ניסו לעשות פה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בעזרת בני הברית שלהם בתקשורת? זוכרים את הכותרות יום אחרי יום נגד הגעת נציגי הממשלה לאזכרות בבתי הקברות הצבאיים (אגב, השבוע ראינו כותרות בדיוק מהכיוון ההפוך: איך נתניהו מעז לא להגיע לטקס ההסתה השנתי נגדו באזכרה של רבין)?
5. והאדם הסביר שואל את עצמו, או אמור לשאול את עצמו: רגע, אין יום אחד בשנה שבו אפשר להפסיק את הזמבורות והקללות? ראבק, יום הזיכרון! התשובה היא כמובן לא. להפך, הימים הרגישים האלה הם מקדם כאוס נהדר. כן, דווקא ביום הזיכרון. דווקא ביום הכיפורים. ועוד באירוע שהוא הכי קונצנזוס והכי אחדות במדינה: המניין של 'ראש יהודי' בכיכר דיזינגוף.
איך אני יודע כמה האירוע הזה מיוחד ונדיר? כי הייתי שם. זכיתי להיות חלק מהדבר המדהים הזה, ובעזרת השם אזכה גם השנה, בתקווה שהכול יעבור בשלום. לא, באמת, חברים. אני ממש מבקש להירגע. אין לי כוח למלחמות אחים בצום. מספיק לי הזמבורות שאני בין כה שומע בראש בגלל המחסור בקפאין.
6. זוכרים שבנאום ההוא של גלנט, שבעצם גרם להתקפלות של נתניהו, דובר על פסק זמן להידברות רק כדי שנעבור בשקט את ימי הזיכרון והעצמאות? נו, אז עצרנו. נהיה פה שקט יותר בחצי שנה שחלפה מאז? מתנגדי הרפורמה הסכימו להידברות? להפך, כצפוי, האלימות גברה. ההפגנות החריפו. נו, ברור, הן קיבלו זריקת מוטיבציה.
וכבר מזמן ברור לכולם שזה לא הרפורמה. מה הקשר בין צמצום עילת הסבירות לתפילת נעילה? התשובה היא שהמאבק הוא לא על הרפורמה אלא על זהותה היהודית של המדינה ושל אזרחיה. המאבק הוא בדיוק נגד אלפי התל־אביבים שבאים, יום אחד בשנה, להתפלל במניין של 'ראש יהודי' בכיכר דיזינגוף. המאבק הוא נגד אלפי הילדים שנוסעים באופניים וקורקינטים כל היום באבן גבירול, אבל בזכות המניין הזה בכיכר העיר, נעצרים לרגע אחד, בשעת נעילה, מניחים את היד על הראש, אומרים "שמע ישראל" ושומעים תקיעת שופר.
7. השבוע נזכרתי בתיאור שכתבתי כאן על הפתיחה של היום הזה: "שקט ירד על כיכר דיזינגוף כשהרב אסף טבצ'ניק, עטוף בטלית ובקיטל, נשא את שיחת הפתיחה שלו לכל נדרי. הרב טבצ'ניק הוא הרב של קהילת 'ראש יהודי' בתל אביב. כמה חברים מונה הקהילה הזאת בכל השנה? אני לא יודע. אבל נכון לשנייה הזאת, של התקדש יום הכיפורים, זאת אחת הקהילות הגדולות בעולם היהודי. אין עוד הרבה רבנים שנושאים דרשת כל נדרי לכאלף איש. בטח לא כשהם עומדים על כיסא פלסטיק של כתר ונזהרים לא ליפול.
"'יש סיפור מפורסם', הוא פתח, 'על חסיד שאחרי תקופה ארוכה הפסיק פתאום להגיע לרבי שלו לתקופת החגים. הרי כל השנה אני לא מתנהג כמו חסיד, אני מנותק לגמרי, הוא אמר לרבי, ופתאום בחגים אני צריך לעשות כאילו ולהתחפש?'. והרבי ענה: 'להפך. כל השנה אתה מחופש, זה לא באמת אתה. כשאתה מגיע אלינו לחגים – אתה אמיתי! נכון, רוב ימות השנה אתה רחוק. אבל זה לא עניין של כמות אלא של מהות. כשאתה כאן – זה מי שאתה באמת'. עכשיו תסתכלו עלינו פה מסביב: אנשים מכל הסגנונות והמגזרים, שממלאים את הכיכר כדי להיות ביחד ולהתפלל ביחד ביום הקדוש. כל השנה אנחנו שומעים על מחלוקות, על קיצונים, על ניכור, אבל מתברר שכל השנה זו רק תחפושת. יום כיפור חושף מי אנחנו באמת, ואנחנו יותר טובים ויותר קרובים ממה שנדמה לנו. אסור לנו להתבלבל בין התחפושת ובין המהות. היום הזה מזכיר לנו מי אנחנו, ואיך אנחנו יכולים להיראות גם בשאר ימות השנה'".
נו, אתם מבינים למה הקיצוניים נלחמים באירוע הזה?
8. אז מה יהיה פה? לאן זה עוד יתדרדר? עד מתי הבריונים ישרפו לנו כאן אסמים ומניינים? יהיה טוב. בדיוק על זה נתפלל בשיא תפילת יום הכיפורים בכיכר דיזינגוף ובכל מקום בעולם היהודי: "ובכן, תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך, תקווה טובה לדורשך, ופתחון פה למייחלים לך".
שהכבוד, התהילה ובעיקר פתחון הפה יהיו לא למיעוט שנלחם בכל הקדוש והיקר, אלא למייחלים לך. אמן.
