חג הסוכות: המתנה המיוחדת מכולן \ הרב אפרים אפשטיין

בחג הסוכות אנחנו יושבים בסוכה זכר לענני הכבוד בהם הושיב הקב"ה את בני ישראל כשיצאו ממצרים.
"למען ידעו דרתיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים".

אבל...האם היה זה הנס היחיד?

עם שמונה כ 3 מליון אנשים נשים וטף ניזון ממזון מיוחד שיורד אליו מהשמים מידי יום עד פתח האוהל.
ולא זו בלבד, באמצע המדבר הצחיח, צצה לה באר מים שמתהלכת יחד עם כל העם ומספקת מים לעם כולו.

א"כ מדוע דוקא הנס של ענני הכבוד זוכה לאזכור מיוחד- לחג מיוחד ??

דבר נוסף שצריך להבין הוא הוא הפטור המיוחד שלא נמצא כדוגמתו בכל התורה כולה,
"המצטער פטור מן הסוכה".

מדוע המצטער פטור מן הסוכה, הרי כלל ידוע הוא ש"לפום צערא אגרא" - כפי הצער והמאמץ מקיום המצוה כך השכר גבוה יותר
א"כ מדוע במצות סוכה חידשו פטור של "המצטער.." ??

לפני כשבועיים באחד מבתי הספר של ה"קירוב"
ערכו ארוע של כנס בוגרות.
אחת מהמורות שהשתתפה בארוע, סיפרה לי שהיא שאלה את המשתתפות - את אלו התלמידות לשעבר שניגשו אליה,והיו לא מעט,

מה אתן זוכרות מבית הספר, אלו דברים נחרטו אצלכן ??
והתשובה שחזרה על עצמה הייתה,
'את החיבוק שהיית מחבקת אותי כל בוקר'.

כיצד זה יתכן, שאלתי את עצמי.
אותה מורה מידי יום היתה מעבירה שיעורים מיוחדים ומושקעים לבנות.
היא הרחיבה את דעתן ואת ידיעותיהן.
היא הכניסה אותן-חשפה בפניהן את העולם המופלא של היהדות.
היא דאגה לטיולים מיוחדים ול"מחנה שבת" ( מושג מוכר בבתי ספר של קירוב) ועוד..

ומכל זה הן זוכרות את החיבוק של הבוקר ??
וכי אם נשאל את ההנהלה מאלו רכיבים של עשיה מורכבת המשכורת של אותה מורה,
האם החיבוק של הבוקר יוזכר ??

לפני מספר שנים, ארגון גדול בארה"ב בשם JLI
ארגן כנס חשוב שבו הרצו אנשים מומחים בתחומם.
את אחת מההרצאות העביר פרופסור לפסיכולוגיה בעל שם, מומחה באומנות הדיבור ובהטמעת מסרים.
אותו מרצה סיפר סיפור מדהים שאותו שמע מקרוב משפחתו שהיה בעל המעשה עצמו.

הסיפור התרחש בסוף מלחמת העולם השניה.
הצבא האמריקאי נכנס אל אותם מחנות ארורים שבהם שהו והושמדו מליוני יהודים.
מול עיניהם של אותם חיילים התגלה מחזה מבעית שאותו אפילו לא יכלו לדמיין.
המון אדם שנראו כשלדים, חלקם לא נשאר בהם אפילו כח לעמוד על רגליהם.
המצרך המבוקש ביותר היה אוכל.

אותם חיילים עשו כמיטב יכולתם לספק אוכל וכמה שיותר לאותם אנשים.
מה שהתברר מאוד מהר כטרגדיה נוספת.
אותם ניצולים שגופם לא היה יכול לעכל את האוכל אחרי חודשים רבים ואף יותר של הרעבה מתמשכת, קיפחו את חייהם בגלל אותו אוכל.

באחד מהמחנות כשהבין המפקד של הכוחות האמריקאים את המתרחש, הוא הוציא פקודה חד משמעית שאין לספק אוכל לאותם ניצולים,. אלא להביא אותם אל מרפאה מאולתרת שהוקמה, ושם הם יקבלו אוכל במידה ובכמות שגופם יוכל לעכל ובהדרגה יעלו את הכמויות.

אחד מהחיילים הסתובב בוקר אחד במחנה כשלפתע ניגש אליו ילד קטן שניצל מהתופת ורק בקשה אחת הייתה בפיו , 'לחם..לחם..לחם..'

אותו חייל סיפר שבכיסו היה בנמצא באותה העת גם לחם וגם מספר חטיפי שוקולד.

הלב, כך הוא סיפר, אמר לי לתת לו הכל.
אבל בשכל ידעתי שאסור.
זה סכנת מוות בשבילו.
לא ידעתי מה לעשות, הוא סיפר.
לא ידעתי כיצד להגיב אל מול העיניים המתחננות.

אז...מתוך תסכול וסערת רגשות פשוט חיבקתי אותו.
עצמתי את העיניים, אספתי את כל האהבה שיכולתי להוציא מליבי פנימה, חשבתי על אשתי וילדיי שנמצאים רחוק ממני...
ואת כל אותה אהבה הכנסתי לתוך אותו חיבוק.

כשפתחתי את העיניים אחר מספר דקות, רק אז שמתי לב שאני בוכה ואיתי בוכה גם אותו ילד.
אבל העיניים שלו כבר נראו אחרת...
נדלק בהם נצנוץ של רוגע, של אושר ותקוה.
אלו לא היו אותם עיניים כבויות ונואשות אותם ראיתי רק לפני מספר דקות.

אבל כאן רק מתחיל הסיפור....
הרמתי את עיניי וראיתי מחזה בל ישכח.
מאחורי אותו ילד נוצרה שיירה ארוכה של ילדים
שעמדו בתור,
הם גם רצו חיבוק.

נשארתי לעמוד במקום במשך שעות כשאני מחבק אותם אחד אחרי השני.
כשהילד האחרון סיים לקבל את החיבוק, התיישבתי על הקרקע ופרצתי בבכי והפעם לעצמי...
הייתי מותש...נפשית.

כך סיפר המרצה, סיפר לי אותו חייל.

אפשר, כך אני חושב, להעניק לזולת הרבה דברים, חלקם נצרכים וחיוניים.
אבל הדבר המשמעותי ביותר שאפשר להעניק לזולת זה את "עצמו".
אוכל, שתיה, הם נצרכים ואפילו חיוניים, אבל הם עדיין משהו חיצוני.
חיבוק מאפשר למקבל לקבל את עצמו כפי שהוא, לקבל אף את כאביו שלו, לתת לעצמו מקום ושייכות.
בחיבוק אנחנו מעניקים לזולת את הדבר היקר ביותר בעבורו - את עצמו.

אותן תלמידות, כך עניתי לעצמי, אכן קיבלו הרבה מאוד דברים נצרכים ואפילו חיוניים מאותה מורה.
אבל...הדבר הכי מיוחד שקיבלו ואותו הן לא ישכחו לעולם, זה את החיבוק.
כי בחיבוק היא העניקה להם בהמון אהבה את עצמן.
ואין מתנה יותר גדולה שתלווה את האדם כל חייו יותר מהיכולת שלו לאהוב ולקבל את עצמו.
להרגיש שתמיד יש לו מקום.

זוכרים עדיין את השאלות בהם פתחנו ??

הנס של המן שירד מהשמיים, הנס של באר המים היו הכרחיים ונחוצים
אבל ענני הכבוד היו חיבוק, חיבוק של בורא עולם.

עם ישראל יכול היה לשרוד בתנאי המדבר גם בלי אותם ענני הכבוד
אבל הקב"ה רצה לחבק אותם.

עם ישראל יוצא ממצרים אחרי מאות שנים של שעבוד נורא.
הם עדיין לא בשיא גדולתם, הם היו שקועים במט שערי טומאה.
אוכל ושתיה הם נחוצים, אבל יותר מכך הם זקוקים לחיבוק מבורא עולם.
יש לכם מקום, יש לכם שייכות.
אתם עצמכם ראויים ומכובדים.
אותם ענני כבוד, אותו חיבוק, העניק להם את עצמם, דבר שכל כך היה נחוץ לאחר אותו שיעבוד נורא.

אכן יש מקום וסיבה מיוחדת לחוג את חג הסוכות.
"למען ידעו דרתיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים".
הדגש הוא על "בהוציאי אותם מארץ מצרים"
דוקא באותה העת הם קיבלו את אותו חיבוק.

יתכן וזו גם הסיבה לאותו פטור של "המצטער פטור מן הסוכה"
חיבוק לא הולך יחד עם ה"מצטער".

בשולי הדברים חשבתי לעצמי שאם כך...
אז אולי כדאי לתת לדברים שימת לב.
חבקו את הקרובים והיקרים לכם,
סתם כך.. בלי סיבה.
זה הדבר המשמעותי ביותר שתוכלו לעשות למענם.

שבת שלום וחג שמח.
אפרים אפשטיין.

 

האזינו