"מה הויכוח?"
"כיצד ניתן לפשר ביניכם?"
"כיצד מגיעים לעמק השווה"?
תודו…
אף אחד לא אוהב לריב אחד עם השני…
בזמנים שמתגלע ויכוח או מחלוקת הדבר לפעמים יכול להפוך מניצוץ קטן לאש בנעורת שלא תוכל להפסיק אם לא יזרקו עליה קיתון של מים קרים…
במיוחד שכיום יש המון המון טבעים וסוגים של בני אדם, שלא אוהבים בלשון המעטה שמנצלים אותם…
במה דברים אמורים?
בואו תשמעו דוגמא:
היה זה שעת צהרים רגילה ונקישות נשמעו בדלתם של משפחת כהן הידועים בשכונה בלב רחב ובחיוך שלא נגמר…
אמא רחלי שכרגע רק סיימה את ארוחת הצהרים לקטנטנים שלה, ועוד הצלחות עדיין נמצאות בכיור, אצה רצה אל הדלת ופתחה אותה בשמחה, בדלת עמד לו ילד קטן כבן שמונה שנים ובקשה אחת בפיו אשר הוקראה מתוך דף קטן בכתב מעוגל שכתבה לו אמו השכנה מקומה למעלה:
"אמא ביקשה 5 ביצים, 4 עגבניות, שני קופסאות טונה, 6 תפוחי אדמה, ועוד איזה שני מעדנים לתינוק שלנו".
מה אתם הייתם עושים?
רוצים לשמוע תשובה מה כדאי לעשות?
הבה ונפתח יחד את פרשת השבוע ונלמד דבר נפלא:
"וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ, וישלח את היונה מאיתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה" (ח, ז-ח)
שואל מרן החתם סופר זצוק"ל זיע"א (חידושים עמוד ל, תקצ"ב): מדוע שינה הכתוב בין היונה לעורב שכאן אצל העורב נח חיכה עד שהמים התייבשו, ואצל היונה נח חיכה רק לראות שהכל נרגע?
אלא כותב הרב דבר נפלא מאוד וזה לשונו:
"כי כן דרך הנדיב ליבו לפרנס אחרים, וקשה לו כתורמוס להנות משל אחרים, וההיפוך בנבל האכזר מלבד שקשה לו ליתן משלו לאחרים גם כל מגמותיו להנות משל אחרים על דרך שלי שלי ושלך שלי, על כן כן היונה שרומזת על כנסת ישראל בת נדיב, היא אמרה יהיו מזונותי מרורים כזית מידי הקב"ה ואל יהיו מתוקים כדבש מידי בשר ודם על כן ידע נח שאם תמצא מנוח לכף רגלה לא תשוב אליו להתפרנס, ואם כן לא ידע מזה אלא הקלו המים, אבל לא שיבשה הארץ כי אפילו לא יבשה רק הקלו מכל מקום לא תשוב אליו כי קשה בעיניה לצפות על שולחן אחרים, מה שאין כן עורב אכזרי כל מגמותיו להנות משל נח בתיבה על כן כל זמן שלא יבשה הארץ ממש אפילו ימצא מנוח ועל אילנות מכל מקום יצא הלוך ושוב לאכות משל נח עד יבושת המים מעל הארץ, נמצא מהיונה ידע כי המים ומהעורב כי יבשו".
וכאן זה בא ללמד אותנו דבר נפלא ביותר – עדיף בחיים להיות יונה, כזה שלא אוהב להנות משל אחרים, ורוצה רק לראות "הקלו המים", מלשון קלילות, האם יש מישהו שזקוק לעזרה? שאפשר להקל בעבורו את החיים ולעשות אותם טובים יותר, ולא להיות קשה כמו עורב, כי אם תקח לעצמך את מידתו של העורב גם אחרים ירגישו זאת, כי אחרי הכל עורב הוא אכזרי על בניו, ולא רק אכזרי אלא גם טיפוס חשדן ביותר, וגם שהוא ידפוק אצלך בבית זה לא יספיק לו הוא יבקש רשימת קניות…
לכן כמה זה חשוב לאמץ לעצמנו מידה עליונה של יהיו מזונותי מרורים כזית בידך, כי אנחנו יודעים ומרגישים בעצמנו באמונה שלמה ותמימה שהכל ממך, ולא יהיו מתוקים כדבש בידי בשר ודם שמי יודע מה ילד יום, וגם הוא קיבל את הדבש שלו מהקב"ה מלך העולם.
עוד באתר:
ואם כבר בשבוע של עשור לפטירתו של מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה בואו ותשמעו מה זה להיות יונה, להיות במקום של חסד, במקום שחושב תמיד אך ורק אחד על השני:
סיפר בנו הגאון ר' אברהם יוסף שליט"א רבה של חולון:
כשהייתי ילד הייתי אוהב תמיד להתלוות לאבא בשיעורים, כל מקום שהיה הולך הייתי אוהב תמיד ללכת איתו בעיקר בשבתות שבהם היה שירת הבקשות בחורף, ידעתי שמביתנו עד לבית הכנסת היה מרחק הליכה של 20 דקות, ידעתי שבהלוך אי אפשר היה לדבר עם אבא, כי הוא תמיד היה מכין בראשו מה הוא הולך לדבר, ובחזור אחרי התפילה היו מתלווים אליו עד לביתנו לשאול שאלות וקושיות בסוגיות, חלק מהאנשים שהיו באים למנין בבוקר היו מתפללים את תפילת שחרית של שבת בזריזות, אבא היה מליץ על זה: "ותפילתם מהרה תקבל ברצון", ואחרי כן היו עושים קידוש בזריזות ורצים למגרשים של בית"ר ירושלים,.
פעם שאלתי את אבא:
"אבא, למה אתה כל כך טורח, להכין שיעור, הרבה זמן, לאנשים כאלה שבסופו של דבר הם הולכים למגרש לראות משחק כדורגל"?
אבא אמר לי: "ואז מה העיקר שקודם כל הם שומעים תורה"!!!
הוספתי להקשות: "אבא הקושייה שלי עדיין קשה, אבל הם בסופו של דבר ישמעו אותך וירוצו למגרש, אתה חושב שזה יועיל"?
תראו מה ענה לי אבא ע"ה:
"שאני מוסר להם את השיעור אני לא מסתכל עליהם, אני מסתכל על הילדים שלהם שלפחות הם עכשיו ישמעו שיעור, ויעבירו את התורה הזאת לילדים, אני לא מסתכל על עצמי ומה שאני מכין ועושה".
ואני יכול להעיד אומר הרב שליט"א, שמכל אלו האנשים יצאו ילדים אברכים רבנים ודיינים ואני מכיר אותם!!!
זה מה שנקרא לחשוב על השני ולקחת את מידת היונה כביאור החתם סופר ע"ה.
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!
המאמר נכתב לעילוי נשמתם של קדושי פרעות שמחת תורה התשפ"ד.
ת.נ.צ.ב.ה
