1.
התורה מגלה עניין רב בפטירת שרה ובקבורתה. פרשה שלמה נקראת בשם 'חיי שרה'. פרק שלם עוסק בקניית מקום קבורתה. אולם את ההספד של אברהם התורה מסכמת במספר מילים: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", מעניין. ספר בראשית כולו מלא בסיפור היסטורי של אבות האומה, הוא יורד לפרטי פרטים אשר נראים, לכאורה, מיותרים עד שחז"ל למדונו: "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים".
והנה, אברהם "האב המייסד" סופד לאשתו – שרה אמנו, אם האומה. זאת שחלק איתה חיים שלמים, שנים על גבי שנים ללא ילדים, בטלטלות ובייסורים. ניתן רק לתאר, אלו מילים יפות נאמרו באותו הספד ואיזו התרגשות עצומה שרתה בקרב המשתתפים… אם-כן צריך להבין מדוע התורה לא מביאה את דברי ההספד? מדוע היא מתייחסת, כביכול, לעניין כדבר שולי ומזכירה אותו בדרך אגב? האם כך מסכמים מסכת חיים מרתקת, מלווה במסירות נפש יומיומית?!
עוד באתר:
2.
במדרש מובא, כי אברהם אבינו הגיע לספוד לשרה ולבכותה מהר המורייה, מקום שבו שהה בעת שנפטרה בעקבות השמועה על עקדת יצחק בנה.
ייתכן, כי המילה 'ויבוא' מתארת בדיוק את כל נאום ההספד של אברהם. ברגע הכה מכונן, שבו נפרד אברהם משרה, המסר שלו לנוכחים היה: תראו מאיפה באתי, מהר המורייה! יצאתי לשם לפני שלושה ימים עם הבן היחיד שלנו, שנולד לנו לעת זקנה. קשרתי אותו מרצונו למזבח ועמדתי לשחוט אותו ולקיים בכך את ציווי השם, והכל בזכות החינוך שקיבל. הוא לא היה מגיע לגדלות הנפש ולתעצומות כאלו לולא החינוך, שזכה לקבל משרה אמו.
בהספד הקצר, אך הכל-כך משמעותי הזה, אברהם סיכם את מאה עשרים ושבע שני חיי שרה וקבע, כי היא מילאה את תפקיד חייה בשלמות – היא העמידה בן של מסירות נפש!
לאחר מילים אלו, אברהם לא היה צריך להוסיף כלום, בעצם, הוא לא רצה להוסיף כלום. הוא רצה להנחיל לדורות הבאים, שכל הזכויות ששרה הצדקת קנתה במשך ימי חייה, מתגמדים לעומת ההצלחה שלה להביא את יצחק לדרגה הגבוהה והמיוחדת הזאת שקיימת רק אצלנו – רצון אמיתי והקרבה על קידוש השם…
אחר שקבע אברהם, כי האם היהודייה קיימה את תכליתה, לא נותר אלא "לבכותה".
3.
בתקופות שונות ובצורות שונות האם היהודייה מסרה את בנה לחיות ולמות על קידוש השם. במקומות שונים ובמצבים לא פשוטים היא שלחה אותו לחיות כיהודי, גם כשהיה ברור לה, שייתכן כי המשימה תעלה לו בחייו. לא מדובר בסיפורי היסטוריה על דורות קודמים. גם בני דורנו, לצערנו, כבר מלומדי מלחמות רבות. גם אנחנו ראינו ורואים עדיין, הורים וילדים שמוסרים את נפשם למען יהדותם, איש כפי דרכו.
קבלה יפה ניתן לקבל על עצמנו ליום שאחרי המלחמה. בכל פעם שתיפול רוחנו, ניזכר במעשי הגבורה ובדרכי התושייה שיש רק בעמנו. נעמיד מול עינינו את כל האמהות העוצמתיות והמאמינות שלנו ונדע, כי את רוח עם ישראל שום כוח שבעולם לא יכול לשבור!
