התחושה שליוותה אותי בסיור בכפר עזה עם אבי מימרן וקבוצת עיתונאים חרדים, היתה בעצם חוסר אונים. מוחלט. בתים דוממים שהפריחו שממה, חצרות בתים קסומות ומטופחות שהפכו בן לילה לשדה קטל. קירות שרופים ומחוררים מכדורים, שבורים מטילי כתף. התקרות קורסות אל הבתים ומנופצות מעידות כאלף עדים על השעות הארוכות בהן ישבו הקדושים שנרצחו בבתיהם שהפכו לקבריהם. את הנואשות הזאת ראיתי אתמול בסיור בכפר עזה.
מדשאות ירוקות אינסופית מספרות בדממה סיפור בלתי אפשרי לעיכול. הבתים שהכילו בתוכם צחוק ילדים והמולת משפחות תוססות, עומדים מפויחים, בדממה מצמררת, בסיפורי שואה וטבח שאי אפשר לתאר במילים. מכונות הכביסה עדיין מלאות בבגדים שטרם כובסו. וגם ממבטן הנוגה של חתולות החצר הגזעיות והשמנמנות שמסתובבות נטושות בין רגלי המסיירים נראה, כי אפילו הן מבינות את הטרגדיה הנוראה.
עוד באתר:
הייתי שם, אבל לא אוכל להסביר באופן מספק את הטלטלה הרגשית שאחזה בי. מראה עיני רוחי, חוסר האונים של הזוגות הצעירים שחיבקו את ילדיהם המייבבים כשמסביב מתחוללת שואה. פצצות נופלות מן השמיים, טילים מונחים אל קירות הבית, אזעקות צבע אדום וקללות 'איטבח אל יאהוד' מחלון הבית צמוד הקרקע מגרונות מפלצות שהגיחו אליהם במפתיע בבוקרו של יום חג שקט ושליו.
הייתי שם ונותרתי שם. מי שמכיר אותי יודע שתחום הדעת והעניין שלי הוא דווקא לרדת למוחות המעוותים יותר בקרב בני האנוש: מה הוביל אותם למעשי זוועה, מה הדרך הנכונה לטפל בהם. אבל כאן המחשבות האלו לא באו, לא עלו במחשבה בכלל. כאן פשוט לא היו בני אדם, היו מפלצות מהזן הכי נחות שהשטן יצר. הם טבחו ורצחו, התעללו באנשים חיים ובגופות, השפילו את הקורבנות הקדושים. ועל הדרך, גם את כל בני המין האנושי.
לא יכולתי לחזור לבית שלי כרגיל. לא תוכלו לתאר לעצמכם את החיבוק שהענקתי לילדיי כששבתי הביתה. כי מה שקרה שם, בבתי הקייט הקסומים הללו, יכול לקרות חלילה לכולנו; בחצר הבית שלנו, בחדר המשחקים, בחדר הממ"ד או סתם ככה בשכונה בה אנחנו מתגוררים. לא ייתכן שזה קרה לנו, עלינו להתפלל ולעשות הכל כי אסור שזה יקרה לנו שוב.
הייתי שם, בכפר עזה המדמם, רצוץ ושבור בשביל כל עם ישראל. הסיפור שלהם הוא הסיפור שלי, המחיר הנורא והבלתי נתפס שהם ושכניהם בעוטף שילמו, חייב להיות המחיר האחרון שהעם שלנו ישלם. לעולם לא עוד. בשביל כל אחד ואחת בעם שלנו.
