כיצד יוסף הצדיק הצליח להתמודד מול נסיונות ארץ מצרים?
לאדם יש חלומות ושאיפות. כאשר הם מתקיימים מה טוב, אך כאשר החלום בושש מלהתגשם ושאיפה איננה מתגשמת האדם מתמלא באכזבה ומפח נפש, ככל שאדם שואף יותר כך האכזבה גדולה יותר.
הקב"ה הכין את אדמת ארץ מצרים על ידי יוסף הצדיק, בואו של יוסף למצרים הכין את הקרקע מבחינה רוחנית לשהות של עם ישראל מתוך שמירה על ייחודיות העם היהודי.
עוד באתר:
יוסף הצדיק ידע כי לכל רגע ולכל פעולה שלו במצרים יש משמעות חלומות אחד עשר כוכבים והאלומות המשתחווים לו עמדו בזיכרונו הוא ידע כי הוא יהיה למלך מתוך שליחות לעמם ישראל.
יוסף הצדיק הצליח לעמוד במשימה כי הוא ידע שהוא בשליחות כלשון הפסוק 'שלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף'.
צריך להדגיש כי יוסף לעולם לא לקח תפקיד שאינו שייך לו, כלומר הרצון למימוש עצמי או להרגשת תחושת השליחות לא גרמו ליוסף להילחם במצרים ולנסות לקבל תקפידי מלוכה כאלו ואחרים בכוח. יוסף הסכים להיות בבור עד שהגיע הרגע משמים לקרוא לו להיות משנה למלך, ועד אז הוא היה אסיר בבור.
זהו בדיוק הבחינה של יעקב אבינו, 'ויחן את פני העיר' יעקב אבינו ידע מתי לשאוף ולנוע ומתי לעצור-לחנות. מסיבה זו רק יעקב אבינו יכול לתת שם קבע למקום המקדש שיעקב קראו בית, בעוד אברהם קראו הר, ויצחק קראו שדה. יעקב אבינו אחרון האבות סיים את מלאכת יסודות העם יהודי וידע כי הגיע השעה לבנות בשלמות זאת רק במקום מנוחה.
לכן יעקב אבינו בקש ליישב בשלווה, לאחר מלחמות התקומה וניצוח הרוע של לבן ועשו, בקש יעקב ליישב בשלווה ולהיות עסוק בעשה טוב מאשר בסור מרע, אלא שהקב"ה רצה את עבודתו הרוחנית גם בסור מרע, במיוחד בעת עשיית הטוב.
אנחנו צריכים להגדיל את הרצון למימוש עצמי ולתחושת שליחות, אך באם אלו מתבוששים מלבוא אל לנו לנסות לקחת תפקידים בכוח, או להתאכזב ולהכנס למפח נפש.
פרשת ויישב מלמדת אותנו כי לשאיפה ולחלום כוח מרכזי בבניית קומתנו הרוחנית אך יחד עם זאת אנחנו צריכים לדעת מתי לשחרר ומתי לחנות, וודאי שלא להכניס את עצמנו בכוח אל מקום שטרם הוכן לנו. אנחנו עושים השתדלות והקב"ה מביא את התוצאה הטובה ביותר עבורנו.
ביהדות שאיפה וחלום אינם סיבה לאכזבה ותחושת חסר באם הם לא יתממשו.
