"עמדת הנפש": המאמר הנפיץ ש'תפס' את יונת קפלן

הטקסט שכתבה שולי צ'ייט:

"המילים הבאות מופנות אל שותפי לזהות, אחי ואחיותי החרדים –

אני כותבת לא בהבעת עמדה השקפתית, אלא כמי שמגיעה מעולם הייעוץ במערכות יחסים.
יש מושג מאד בסיסי וחשוב במערכות יחסים שנקרא: "עמדת נפש".
מה זה אומר?

בכל מערכת יחסים – זוגיות, הורות, מול בוס בעבודה או סתם חבר, יש את הפעולה הפיזית שעושים, כגון דיבור או מעשה. במקביל לזה, לפני וגם תוך כדי, יש את המחשבה ואת הרגש בהקשר לפעולה או הדיבור הנוכחי, מחשבה/רגש שנמצא עמוק בפנים אצל האדם עצמו, שאיתו/דרכו הוא פועל. הנקודה העמוקה הזו, איפה שהנפש שלנו "נמצאת" בהקשר לאותה פעולה או דיבור, נקראת "עמדת הנפש". בין אם נרצה או לא, עמדת הנפש היא השדר האמיתי שישודר לאדם ממול, כלומר, הפעולה או הדיבור החיצוני והפיזי שאעשה או אגיד, ישפיעו על האדם מולי לפי עמדת הנפש שלי. לא תמיד האדם מולי ידע להצביע בבירור על השדר הזה, אך הוא בהחלט ירגיש את זה, ויותר מכך, זה יהיה המדד דרכה ימדוד את הכנות והאמת שבה נאמרו הדברים.

לדוגמא: אם אני כהורה רוצה להציב גבול לילד שלי, בפשטות ובקלות עם המילה "לא", יש את השדר שמועבר עם זה, והילד שלי ירגיש בהחלט מאיזה "מקום" זה הגיע. אם זה הגיע ממקום של מחשבה ובהירות הרגש, דהיינו, שברור לי ההורה שזה מה שנכון כרגע לילד, ואני בטוח בעצמי – אז באמת השדר שיועבר דרך המילה "לא" יהיה ברור וסמכותי. אם זה יגיע ממקום של חוסר בטחון פנימי בדבר, השדר לילד יועבר בהתאם..

אותו הדבר גם באדם מול חברו, למשל בהושטת יד לעזרה, ולא משנה מאיזה סוג: בשיחת הקשבה סתמית, בהושטת יד או בחסד של צדקה כספית – גם שם "עמדת הנפש" מסתתרת מאחורי הפעולה שלי וקובעת, גם לעצמי וגם לחברי, עד כמה הדבר הוא אמיתי וכנה, ובהתאמה גם יקבע איך זה יתקבל מצידו. אם החסד שלי מגיע ממקום (חבוי!) של יהירות, של התנשאות, של חנופה או כל רגש אחר שאיננו "נקי", אז עצם הפעולה, או העזרה יהיו בסימן שאלה הן אצל הנותן והן אצל המקבל. אם זה מ"עמדת נפש" כנה של רצון אמיתי לעזור, ממקום עניו, ומכבד כל אדם באשר הוא, כמובן שגם המקבל יחוש בכך, יקבל את הטובה שלי ויעריך אותה.

הכלל הזה נכון גם בין איש לאשתו וכל מערכת יחסים אחרת..

הכרת "עמדת הנפש" דורשת כנות אמיתית ועמוקה ורק האדם עצמו יכול לבדוק את זה עם עצמו.

ולמה אני מפרטת את כל זה? (חוץ מזה שזו נקודה למחשבה סתם כך, ממני אליכם, טיפ לחיים באופן כללי..)
כי כל התקופה האחרונה התאפיינה בימים שבהם כאב, פחד, ובלבול עוברים על כולנו. במקביל ואולי כפועל יוצא, התרבו הדעות, הזרמים, וההשקפות אצלינו במגזר הנפלא שגדל ועוד יגדל בלעה"ר..

כמובן שלדבר ולדון כאן מהי האמת, מה נכון או לא נכון, זה בוודאי לא מקומי, ומן הסתם גם חסר תועלת – אז מה כן?

בתוך כל הרעש, הפנימי והחיצוני, אנחנו נמצאים כעת במערכת יחסים שהיא לא תמיד קלה, לפעמים קצת רגישה, עם אחים יקרים שלנו מכל הזרמים, הדעות, והשקפות העולם.
יחד עם מערכת היחסים הזו שהיא כלפי חוץ, אנחנו נמצאים גם במערכת יחסים פנימית שלנו אל מול עצמנו, וגם זו יכולה בימים אלו להיות מבלבלת ולא בטוחה.

וכאן המקום שנכנס "עמדת הנפש" שלנו, שנותנת אינדיקציה אמיתית וכנה, מהו השדר והמסר שלנו, לאחרים וגם לנו עצמינו. בבהירות הדעת שלנו, ובאחיזת האמת והיושר מול בורא עולם –

האם אני לומד תורה ממקום של יהירות? שרק אני דבק באמת ועושה את הדבר הנכון וכל השאר שלא נחותים ממני? או אולי להיפך, דווקא בימים אלו הלימוד מגיע ביתר שאת ממקום של נושא בעול, של הבנת עוצמת לימוד התורה הקדושה ותפקידי המיוחד בתקופה זו, יחד עם הכרת הטוב שלי לאנשים שכרגע ממלאים את תפקיד אחר בחזית הפיזית, בעשייה או בכל דבר אחר?

באם בחרתי להתגייס לצבא, האם זה ממקום של נאורות? של הרגשת עליונות וחכמה על סבותיי ורבותיי שחשבו וסברו אחרת, בעוד אני האדם הליברלי המתקדם שמבין יותר ופועל אחרת מהם? מוכיח לעצמי ולעולם שאני "גם שווה"? או אולי זה מגיע ממקום אמיתי של נושא בעול, של ראיה ענווה ומפוקחת שכיון שכרגע תורתי לא אומנתי אז אולי זו חובת השעה, מבלי לאבד את אמונת הדרך לי ולילדי?

האם אני שולחת עוגות עם קצפת לבחורי ישיבות בשבוע הראשון למלחמה הנוראה, ממקום שאולי צריך להוכיח לעצמי ולאחרים שאנחנו לא מתבלבלים בהשקפותינו ורק זוהי האמת? או ממקום אמיתי שיודע להושיט עזרה והוקרה לחיילים שנמצאים בחזית הפיזית והמסוכנת כ"כ, וגם יודע להביע הערכה והוקרה לבחורי הישיבה שנותנים את תמורתם הרוחנית והחשובה?

האם העזרה שלי למשפחות אנשי המילואים, לחיילים, ולכל אנשי המערכה הפיזית, מגיעה ממקום מתנצל? של רצון להוכיח "הנה תיראו גם אנחנו בסדר"? או ממקום של אמת פנימית ויציבה היודע להכיל את מורכבות השוני שבינינו ומתוכה להביע גם דאגה אמיתית, אכפתיות, אחוות אחים והוקרת תודה לכל אחי ואחיותיי בעם, כל אחד ואחת על חלקו וחלקה במערכה?
ואתם יכולים להוסיף פה עוד דוגמאות מרוח התקופה.. כל אחד מהם יכול להיות ממקום אמיתי ונכון, או שמא גם מקום לחשיבה מחודשת.

כפי שכתבתי, להכיר את "עמדת הנפש" שמתוכה אני פועל/ת, דורש כנות אמיתית ועמוקה של האדם עצמו עם עצמו. ובדיוק כמו הורה שרוצה להיות סמכותי, מ"מקום" אמיתי ויציב מול ילדו, המבין שלפעמים כדי להגיע לשם אפשר להיעזר באיש מקצוע, כך גם במקרה שלנו – אפשר להיעזר ולהתייעץ עם מורה דרך רוחני, עם חיזוק האמונה והאמת, ותפילה אמיתית וכנה שהקב"ה יפתח לנו את בהירות הדעת..

ועוד דבר קטן שכדאי להזכיר לעצמנו בימים מבולבלים שכאלו:
העם היהודי – בשונה מעמי העולם שמאמינים וסוגדים לצעירים, שככל שאתה צעיר ומתקדם אתה "שווה יותר" – אצלינו עם הנצח, שכל ההוויה שלנו, של מי אנחנו ומהי מטרתנו, היא הפוכה בדיוק: כל דור נשא עיניו לדור הקודם. "עמדת הנפש" שלנו מול הדור הקודם, מול רבותינו היא ממקום עניו, מקום מקבל, מקום של הבנה שאנחנו לא המתקדמים ולא המבינים יותר, אלא אבותנו ואבות אבותינו הם הם "המתקדמים האמיתיים".

גם אם נבחר, ניראה או נפעל קצת שונה מהם על פי צורך השעה – עדיין עמדת הנפש שלנו תמיד נכון שתהיה ממקום נשיאת עיניים אליהם ולא מעליהם. רק כך נוכל למדוד בצורה מפוכחת את הדופק הרוחני שלנו כל הזמן.

הסלוגן "הציבור החרדי מתפכח ומתקדם" הוא לא נכון מעשית והוא לא נכון לנו. בינתיים יש רק ירידת הדורות. ולוואי שתמיד נזכה להיות בעליה".