אז נסענו לטיול מהעבודה, איזה כיף אתם חושבים לעצמכם, נכון? אז אתם צודקים, יום חופש בלי עבודה, זה בהחלט עניין מהנה. אלא מאי, על מנת לצאת לחופש – את כל התוכניות צריך להקליט מראש. משמע, הרבה יותר בלגן ועבודה קשה, לפני הטיול. נו מילא.
אז אחרי כל העבודה הקשה, השכמנו קום ויצאנו לדרך באוטובוס אחד לכיוון מושב צלפון. אחרי 40 דק' של נסיעה וארוחת בוקר קלה, ואפילו ספל קפה וקינוח, התפננו לצאת לטיול קצר, אז עוד לא ידענו מה צפוי לנו.
הטיול הקצר היה יפה, זה בהחלט נעים לצאת מהכוורת המשרדית, ולראות פריחה של רקפות, כלניות, כשברקע נשמעת נגינת חלילית שמנעימה את זמננו.
עוד באתר:
לאחר הטיול הקצר, המשכנו בנסיעה באוטובוס, אך לא לפרק זמן ארוך, כיוון שכבר הגענו אל היעד שלנו "רטורנו".
רטורנו – ממוקמת בגבעת שמש במקום ירוק. יש בה חוות סוסים, פינת ליטוף עם חיות שונות: ארנבונים ותוכיים קטנים. יש בה גם רכבי שטח קטנים המכונים "טום קאר" ובעזרתם ניתן לנהוג בשטח ההררי בסמוך למקום. אבל רטורנו הוא לא רק מקום חווייתי של פעילויות אתגריות. כי אם אתגר אמיתי, של לקחת את החיים באשר הם ולהתחיל מחדש. פירוש המילה רטורנו בספרדית היא פניית פרסה.
את הביקור ברטורנו, פתחה שיחתו של הרב איתן אקשטיין, שהקים את רטורנו במקסיקו. המודל שהצליח במקסיקו הועתק לארץ. מדובר במקום שמסייע למכורים, שמגיעים מהציבור הדתי והחרדי. מקום ייחודי במינו, שמעניק אפשרות להתחיל מחדש, ולעזוב את הבחירה הקודמת, הפשוטה לכאורה לבעיה שהעיקה על חייהם. המקום מתמודד עם התמכרויות של סמים, אלכוהול, הימורים ועוד.
הרב אקשטיין הסביר לנו על המצפן, שקיים בכל אחד מאתנו, שמורה לנו את הדרך, ועל פיו אנחנו מכלכלים את חיינו וצעדנו. אבל מה קורה כשהמצפן ניזוק? ופתאום אתה ממשיך ללכת באותה הדרך, כמו קודם. מבלי להבין שסטית מהדרך הנכונה, ודווקא כאשר ישנה סטייה קטנה מהדרך היא בעייתית יותר, כיוון שסטייה קטנה, כמעט ואינה מורגשת. האדם התוהה בדרך, וטועה לחשוב שאצלו הכול כשורה. כיוון שחריגה בולטת מדרך המלך ברורה להולך.
הבעיה של מכורים, כך הסביר הרב אקשטיין, היא שהם ממלאים את החסרים שלהם בדברים לא טובים. כל אדם זקוק לשלושה דברים: הקשבה, הכלה וחיבוק. כמה אנחנו זקוקים לדברים הללו. אלו דברים שאנחנו כבני אדם חייבים לקבל, על מנת שנוכל להיות אנשים תורמים לחברה וכאלה שמסוגלים גם להעניק את אותם שלושה כלים גם לאחרים. לבן הזוג, וכמובן לילדים שלנו.
ברטורנו, גם פגשנו מטופלים במקום שסיפרו על ההתמכרויות שלהם. והם פתחו לנו צוהר באשר לסיבה שהובילה אותם להתמכרות. על כמה זה קשה, להודות שאתה מכור ולהבין שיש פתרון ושניתן לעצור הכול, גם כשאתה במקום הנמוך ביותר שלך, ומשם לעלות מעלה מעלה, ולצאת מאותה נקודה שחורה ולהאיר שוב.
אחת הנשים ששוחחה עמנו, סיפרה על הבית שבו היא גדלה, שהיה בית קר ומנוכר, שכולם שם מאוד אינטליגנטיים, אך אינם יודעים להעניק אהבה האחד לשני. וכשהקושי היה גדול, אחותה הבכורה שניסתה להגן עליה מפני הפחד הגדול שהייתה שרויה בו, הכירה לה את עולם האלכוהול. האלכוהול כמו הקל מעליה את כל החרדות, וכל טרדות היום יום. וזאת כיוון שהאלכוהול משמש כחומר שמסמם ומקהה את הכאב והחושים, ומסייע לא להרגיש את הכאב העצום, שילד חש כשלא מקשיבים לו, כשלא מחבקים אותו וכשאין לו מקום.
הביקור ברטורנו, פתח אצלי את שק הדמעות, וריגש אותי מאוד. כי הוא הראה, כמה זה קל ליפול, לא עלינו, למקום לא טוב. ועד כמה ההשפעה ההורית מגעת על הילדים שלנו. כמה חשוב לתת לכל ילד את המקום שלו. כמה צריך לשמוע בצורה פעילה את הילדים, ולקבל אותם כמות שהם. לא מבלי להציב גבולות, אבל לאפשר להם לפרוח כפי קצב צמיחתם. כמה חשוב להשקות, לטפח ולחבק אותם. כי בכל אחד מאתנו, מסתתר ילד קטן שרק רוצה שיאהבו אותו, ויכילו אותו.
בסוף אותו יום עמוס רגשית, ישבנו לסדנא קצרה ונשאלנו, מה היינו לוקחים אתנו מהיום הזה? אחת דיברה על הרצון שלה לסייע במקום כזה, להתנדב. האחרת דיברה על הפחד שיש לה, וכמה צריך להיזהר בייחוד עם הילדים שלנו, ולבדוק מה נעשה איתם, כדי שלא ישמטו לנו מבין האצבעות.
ואני התקשיתי להירדם בלילה, וגם בלילה שלאחריו, כיוון שלקח לי זמן לעבד את הדברים.
ולבסוף הבנתי, שקודם חשוב שנחבק את הילד הקטן שמצוי בנו, וניתן לו מקום, נקבל אותו ונכיל אותו. כדי שנוכל לחבק, להכיל את הילדים שלנו ולהקשיב להם. כדי שהמצפן שלהם יישאר שלם ומכויל.
