משה פרידמן, בן שלושים, הבן האחרון בבית, זה שנשאר שנים רבות מול מחלות קשות של אבא ואמא, זה שבישל, טיפל, ליווה לבתי חולים, זה שתמיד ישב בצד וראה את כל חבריו מתחתנים אחד אחד בזמן שהוא נשאר מאחור, שבור ממעמסות החיים, חסר כל בסיס, בלי שקל בבית ובלי שום כתף להישען עליה.
משה לא ביקש לעצמו דבר מעולם, רק עשה למען הוריו החולים מתוך מסירות אין קץ, ממשיך לשבת וללמוד למרות גילו המאוחר, ממשיך לשאת את הבית על גבו הדק, רק כדי שיהיה להם מעט נחת ושיהיה מה לאכול בשבת. במשך שנים התרסק מבדידות ומאכזבות, והלב כבר כמעט כבה, עד שלפתע באור מהיר, בעזרת כמה חברים טובים שהחליטו לא לוותר עליו, הגיע סוף סוף המזל הטוב.
הם שילמו לשדכן, גייסו סכום קטן לאירוסין, היו מוכנים לעשות הכל כדי שהוא, שהקדיש את חייו לרווחת ההורים ולא זכה לשום סיוע, סוף סוף יעמוד תחת החופה. אבל מהרגע שהשמחה פרצה, התברר מיד שאין מאחורי החגיגה שום תשתית. הדלות הקשה בביתו לא הותירה מקום לשום חלום. אין מי שיעזור.
עוד באתר:
אין כלום מלבד מציאות כואבת של בחור שעומד שבועיים לפני חתונתו ואין לו אפילו את המינימום הבסיסי כדי שהחתונה תתקיים.
התרומה שלך תחתן את החתן! לחצו כאן לתרומה דחופה >>>
הוא עצמו אומר באותו רוגע כואב שמכיר בו כל מי שראה אותו מקרוב: “אני מוכן להתחתן בבית הכנסת, בלי צלם, בלי מוזיקה, בלי כלום, רק שהכלה לא תתבזה”. אין מי שיקנה לו חליפה. אין מי שישלם על אולם. אין מי שיארגן אוכל פשוט. אין מי שיעזור לו למצוא מקום לגור בו אחרי החתונה. כל צד הכלה נתן את המעט שיכול היה לתת, והכל קורס על כתפיו, על כתפיים שכבר מזמן לא אמורות לשאת את העולם כולו לבדן.
עסקני החסד של ועד הרבנים נכנסו מיד לתמונה בניסיון להציל את המצב ברגע האחרון ממש. הם מצאו אולם פשוט וזול, השיגו זמר במחיר סמלי, דאגו למעט ביגוד בסיסי כדי שהחתן יוכל לפחות להתחיל לארגן משהו. אבל כל זה הוא רק קצה הקרחון, כי ההוצאות המינימליות – אפילו המינימליות ביותר – אינן מכוסות.
החתן מתחנן וזועק לעזרתנו הדחופה, כדי לממש החלום הפשוט להתחתן ולהקים בית נאמן בישראל. עכשיו, כשהרגע הגיע סוף סוף, אין לו כלום. פשוט כלום. החברים עשו את שלהם, משפחתו אינה מסוגלת, והוא מוצא את עצמו תלוי רק בנו. בתרומות שלנו.
מה שנתרום – זה מה שיהיה! כל תרומה הולכת ישירות למימון הדברים הבסיסיים: האולם הזול ביותר, האוכל הפשוט ביותר, צילום מינימלי, חליפה אחת ליום הגדול, וכן מעט ציוד ראשוני לדירה הזעירה שאליה ייכנסו.
זו הקריאה האחרונה, במלוא מובנה. חתן טוב, עדין, ירא שמים, שהקדיש את חייו לטובתם של אחרים, זקוק עכשיו שנקדיש לו רגע אחד משלנו. שלא ניתן לשנים של מסירות, של שתיקה, של הקרבה, להסתיים בבושה. שלא נעמוד מן הצד כשיהודי מבקש רק שלא להתבזות ביום חופתו.
זה עכשיו. זה תלוי בנו. אין לו כלום – יש לנו את ההזדמנות לתת לו הכל.
