בפרשתנו אנו למדים על טהרת וטומאת המצורע על ידי טביעות עין ודיבור פיו של הכהן.
הכיצד ייתכן שאותו הכהן שמטמא את המצורע הוא זה שיכול לטהר, הרי טומאה וטהרה שני הפכים הם?
בכל מערכת יחסים שיש בה יררכיה כזאת או אחרת, יש סכנה של יצרי שליטה, לכן אדם לא, יכול לקבל ביקרות כי הוא מרגיש שהדובר מתנשא שופט ומנסה לשלוח על חייו בשם הערכים והדת.
עוד באתר:
רק מי שחף מכל נגיעה ולבו רווי באהבת אדם יכול לתת ביקורת:
דמות הכהן מסמלת את מידת החסד והתמתקות הדינים, זאת לעומת הלוי שמסמל את מידת הדין.
תפקיד הכהן הוא לעסוק בטהרה ובמחילה: בהקרבת קורבנות כפרה על חטאים, מביא הכהן מחילה לעם ישראל ולאדם החוטא. הכהן איננו עסוק בתפקידי דייני הסנהדרין לחייב ולאסור , אלא רק בלטהר ולאהוב.
אבל בטומאת הצרעת דווקא הכהן שתפקידו לטהר ולכפר הוא זה שבנגע הצרעת מטמא, כי רק מי שאהבת ישראל אמיתית בוערת בקרבו, ורק מי שאכפת לו באמת מהטוהר והרחמים, יכול לומר לאדם: דע לך אתה טמא.
ביקורת אפשר לקבל רק ממי שמגיע מתוך אכפתיות אמיתית ומתוך אהבת ישראל טהורה וזקוקה, בשביל לומר לאדם אתה טמא צריך להיות אוהב אדם, וכך לומר זאת מתוך מידת החסד.
מסיבה זו טומאה וטהרה תלויים בכהן ולא בתלמיד חכם:
רק כהן שהגיע לרום תפקידו מתוך מעלת אבותיו ולא מתוך מעשיו שלו יכול לטמא או לטהר. זאת בשונה מביקורת מתוך מדרג יחסים ויררכיה הקשורה למעשי האדם ושיש בה חשש התנשאות.
