"מתקפת המנע" המפתיעה שהתרחשה בשעת עלות השחר של יום ראשון השבוע, הפתיעה את הציבור הישראלי ואת העולם הערבי. היא הראתה שהדרג המדיני אינו לוקח עוד סיכונים ויוצא לפעולה כשיש לעשות זאת, והעניקה הצצה לזרוע המודיעין של הצבא שהתעשתה חלקית בהבינה את חלקה העקיף במתקפה הקשה בשבעה באוקטובר.
אחרי שנרחיב על הפרטים הטכניים של המתקפה ניגש לשאלה החשובה מכולן: האם מתקפת המנע היא נקודת מפנה, או שמא מדובר באירוע נקודתי שאחריו ימשיך הטרוריסט נסראללה לטווח את הצפון והגליל?
ובכן, התקיפה המאסיבית על לבנון הייתה העימות החזיתי הגדול ביותר בין ישראל לארגון הטרור הלבנוני מאז מלחמת לבנון השנייה בקיץ של לפני 18 שנה. 100 מטוסי קרב השתתפו אמנם פיזית בתקיפה אבל חיל האוויר כולו היה על הרגליים. "כל מטוסי הקרב של חיל האוויר חומשו וכל טייסיהם היו בהיכון, מחשש שזה יתפתח למלחמה מלאה מול חיזבאללה ואולי למערכה רחבה מול כל ציר הרשע" אמר השבוע גורם צבאי בכיר.
עוד באתר:
מאת המטוסים פגעו בסך הכול ב-270 יעדים שבתוכם היו מרוכזים לפי הדיווחים לא פחות מ-6,000 משגרי רקטות וטילים. 90% היו משגרי רקטות לטווח קצר והשאר היו לטילים לטווח בינוני וארוך (יחסית). בצה"ל לא סיפקו נתונים כמה משגרים בסך הכול היו לחיזבאללה לפני התקיפה, אבל ההערכה היא שלארגון הטרור יש לכל הפחות עוד 10,000 ויש הטוענים שמספרם כפול.
עוד בהקשר זה: רוב המשגרים לא היו מאוישים בטילים שכן רק מאות מתוכם היו אמורים ליטול חלק בהתקפה המתוכננת של חיזבאללה בשעה 5:00 בבוקר לעבר ישראל; בירושלים ניצלו את המכה שהנחיתו על חיזבאללה כדי להרחיב אותה עוד יותר לטובת הפצצות עומק גם על מחסני הגיבוי של הארגון שנבנו משך שנים ארוכות בעומק לבנון. למרות שחיזבאללה לא דיווח על נפגעים בשירותו, לפי דובר צה"ל לפחות ששה מחבלים מתו בהפצצות וההערכה היא שמספרם גבוה יותר.
ההתקפה של חיזבאללה שאותה סיכלה מתקפת המנע נועדה לפגוע בראש ובראשונה באזור הצפון – ביעדים אזרחיים, אסטרטגיים וצבאיים, וכן בבסיסי המוסד ויחידת 8200 של אמ"ן הנמצאים במרכז הארץ, דרומית להרצליה.
העובדה ש-6,000 משגרים הושמדו ב-270 יעדים מלמדת אותנו שחלקם הגדול היה מאוחסן במחסני נשק ולא פרוס בשטח, ושחלקם האחר נפרס במקבצי משגרים שכל אחד מהם יכול לירות בו זמנית מאות טילים לעבר מטרה אחת או אזור אחד (אם כי בפועל גם ירי של מאות טילים בו זמנית נתקל בהגנה טובה של מערכות ההגנה הישראליות).
הניסיון של חיזבאללה לתקוף דווקא עכשיו נבע כמובן מרצון 'לפרוע את השטר' בתגובה לחיסולו של הרמטכ"ל פואד שוכר לפני כחודש, אבל התגובה היתה צריכה לקרות דווקא השבוע מכמה סיבות.
ראשית, בחיזבאללה אמנם הרוויחו ממתיחתם עד הקצה של עצבי הישראלים, אך גם הבינו כי המתנה נוספת יכולה לאבד את האפקט התודעתי ולצייר אותם כלא רציניים. על הדרך הם גם קיוו שבמערכת הבטחון התייאשו מהתגובה שלהם והורידו כוננות ודריכות.
שנית, יום ראשון היה מועד דתי חשוב וסימלי לשיעים הקשור במייסדם, ומשכך תגובתם הייתה אמורה להצטייר כפרק חשוב במלחמת הדת שלהם.
לאלו מתווספת גם סיבה מדינית – ההמתנה לראות האם יבשילו השיחות בין ישראל לבין, להבדיל, ארגון הטרור חמאס על השבת החטופים מעזה. בחיזבאללה עמדו מן הצד ואמרו כי אם השיחות יבשילו הם לא יתקפו את ישראל. בכך הם גם רצו סולם לרדת מהעץ, אך גם הצמידו אקדח לרקה של ישראל, בחושבם שהדבר יביא את ראש הממשלה נתניהו להיכנע לתכתיבי חמאס המסוכנים.
בישראל עקבו אחרי כל אלו, אך מעל הכול עקבו אחרי ההכנות בשטח: חיזבאללה שינע טילים ומשגרים, העלה כוננות מלאה ביחידות הטילים שלו והפקודות שירדו למפקדי השטח על תקיפה שתחל בשעה 5 בבוקר נקלטו היטב בישראל.
במערכת הבטחון לא מדברים על כך, אבל גם הפעם, מעבר לטיסות מעקב מודיעיניות מיוחדות – כולל אמריקאיות – שגיהצו ימים כלילות את שמי לבנון וטסו ממושכות אל מול חופיה, אשר קלטו את מערכות הקשר המוצפנות של חיזבאללה וסימנים נוספים, היה מדובר במודיעין אנושי שהגיע מהשטח. אחרי היוהרה הגדולה מול עזה שכללה הסתמכות על אמצעים טכנולוגיים בלבד וזלזלה באיסוף מודיעיני אנושי, בצה"ל תיקנו את הטעות והסתמכו רבות על איסוף מודיעין מהשטח – גם של מרגלים בשורות חיזבאללה, גם של מודיעים אזרחיים המתגוררים בקרבת מקומות אסטרטגיים של חיזבאללה, וגם של כוחות מיוחדים.
ומכאן לשאלת האסטרטגיות. האם מדובר בתקיפה חשובה ומהותית או שמא בכזו מיותרת שלא שינתה את המשוואה?
התשובה מתחלקת לשתיים, שכן יש אמת בשני הצדדים. מתקפת המנע אמנם לא הייתה "הירואית" כפי שהיו מי שמיהרו לציין אותה, אך הייתה חשובה בהחלט. היא סימנה את החזרת היוזמה לצדה של ישראל ואולי את תום עידן ההיגררות אחרי הצד השני. היא הדגישה את האומץ של נתניהו (כפי שראינו סביב כיבוש רפיח, ההתנגדות להסכם מופקר וההישארות בציר פילדלפי) לקבל החלטות קשות עם תוצאה שיכולה להוביל למלחמה רחבה, וכן את ההתאוששות של הצבא הן במודיעין והן ביכולות טקטיות.
לתקיפה הזו היה גם מימד טקטי והרתעתי, בכך שאמצעי לחימה שארגון הטרור אגר משך שנים ארוכות הפכו לאפר, ושהמודיעין הישראלי יכול שוב לספק את הסחורה.
המימד ההרתעתי נראה היטב ובא לידי ביטוי בהודעות של חיזבאללה ושל נסראללה עצמו בהם בלטה למרחוק זהירותם מהתדרדרות למלחמה. נסראללה אמנם טען כי חיזבאללה היה זה שתקף ראשון, ושאחד עשר בסיסים – מהם אחד במרכז ועשרה בצפון – נפגעו קשות מירי הטילים והכטב"מים, אבל הוא לא שיכנע אף אחד, גם לא בלבנון. בתקשורת הערבית לעגו לו ובעולם הערבי הבינו היטב מי ניצח בסיבוב הקצר הזה.
יחד עם זאת, לצד ההודאה לה' על הניסים ולצד השמחה על הצעד האמיץ שננקט, יש שאלה מהותית באשר לעתיד. כלומר, הצעד שנראה השבוע היה מוגבל. הוא נועד רק לגדוע איומים מידיים, אבל לא התיימר לעקור את הרע מהשורש.
שלש שעות אחרי שהמטרה הראשונה של חיזבאללה נפגעה הסתיימה גם תגובת ארגון הטרור, ומאז שב המצב להיות בדיוק כפי שהיה לפני כן. חיזבאללה לא הוכרע, כוחו עדיין במותניו, הצפון מטווח כדבר שבשגרה (השבוע מלאו 11 חודשים לפריצת המלחמה), עשרות יישובים עדיין מפונים ועשרות אלפי תושבים נאלצים להתכונן לחורף השני כפליטים בארצם.
ההצלחה הגדולה שהיתה השבוע בחסדי שמיים התגלתה כהצלחה מבצעית מקומית. פעילות כירורגית, אם תרצו, שלא שינתה את המציאות העגומה בצפון. העובדה שנסראללה הציג את עצמו כמנצח של המערכה ושהמשיך לירות לעבר הצפון מבלי שנראה תגובה מוחצת שתצביע על שינוי מלא של כללי המשחק מכאן ואילך מראה שמדובר היה במשהו חד-פעמי.
אם לא נראה צעדים אמיצים גדולים ונרחבים יותר, המבצע השבוע ימוסגר בראי ההיסטוריה כאירוע שולי, והישגיו האסטרטגיים ילכו ויקטנו במהירות בתודעת ציר הרשע.
