ויכוחים, ויכוחים, ויכוחים…
מה העומק שלהם?
הוכחת האדם המתווכח בצדקת דרכו, ובשלילת דעתו של האדם העומד מולו..
עוד באתר:
אבל הבה נתבונן בזה..
התווכחת, אבל מה התכל'ס?
לאו הגעת? בן שיחך השתכנע?
ברוב המקרים זה לא קורה, יכול להיות אפילו ויכוח סתמי ללא מהות על חניה באמצע היום, או תשלום ששילמת בחנות ו"שכחו" להחזיר לך עודף..
אז ישאל השואל – מה הסוד לדיבור עם בני אדם? אם באמת זה לאו דווקא להתווכח?
הבה ונפתח יחד את פרשת השבוע בדיני עיר הנדחת וננסה לעמוד על עומקם של דברים:
"כי תקרב אל עיר להילחם אליה וקראת אליה לשלום, והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך" (כ, י-יא)
למה צריך לקרוא לשלום?
מבאר החתם סופר (אוצר פניני החסידות, שנה ב') וזה לשונו:
"אזהרה למוכיח בשער שלא יתחיל בחירופים, אלא 'וקראת לשלום'. 'והיה אם שלום תענך ופתחה לך', רצה לומר כי בשמוע הנוכח לקול מוכיח יהיה בזה תועלת רב להמוכיח בעצמו, שבזכות הנוכח יפתחו לו שערי שמים ושערי ליבו להוסיף אהבה ויראת ה', מתלמידי יותר מכולם (תענית ז.) וזהו 'ופתחה', שהעיר ההיא תפתח לך גם כן, ולא די שהועילה העיר לעצמה, אלא גם לך תגיע תועלת לפתוח גם לך".
ועוד מביא הרב:
"'והעם הנמצא בתוכה יהיו לך למס ועבדוך", רצה לומר עוד תועלת שני היוצא להמוכיח, והוא כי כל אברי הנוכח ומוצא שפתיו ומחשבותיו שיהיו מתוקנים מכאן ואילך על ידי שהחזרתם למוטב, 'יהיה לך למס ועבדוך', רצה לומר שזכותם תלוי בך וכל מה שייטיבו יהיה לך שכר טוב בעמלם וכאלה יעבדוך".
והלקח הנפלא מדבריו מדבר לכל אחד ואחד מאתינו – שרוצים להתווכח עם אדם להעמידו על מקומו, דבר ראשון וחשוב, זה לקרוא לשלום, לא לפתוח בטונים גבוהים, אמונה בצדקת הדרך שאתה יותר טוב מהאדם העומד מולך, לא ולא!
אלא תקרא אליו לשלום, שאל בשלומו, תדרוש בטובתו, ואז אחרי כל זה, תאמר את העולה על ליבך, כי בלי זה המושג של החלפת דעות לא יכול להתקיים, וזה יועיל גם לך בזכות העומד מולך תקבל תוספת ואהבת ויראת אלוקים, כי אם הדברים יכנסו אל ליבו כמסמרות נטועים והוא ישנה משהו בכל אבריו ומחשבותיו ואפילו משהו אחד קטן בזכותך, הזכויות האלה 'יהיו לך למס ועבדוך', זה ילווה אותך לכל החיים לקבל שכר טוב מהקב"ה לך ולכל בני ביתך.
אז בפעם הבאה שאנו רוצים להוכיח מישהו ולומר לו את דעתנו..
נחשוב שניה..
מה אנחנו עושים כאן?
אם הוא יקבל את דברינו ותוכחתנו בצורה נעימה בבחינת "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", כמה שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא אנו יכולים להשיג?
בואו ונראה דוגמא ליחס טוב ואמיתי שנזכה בעז"ה לסגל לעצמנו (יחי ראובן דברים, עמוד קצ', להגאון המגיד ר' ראובן קרלנשטיין זצוק"ל):
"זכורני שכאשר למדתי בישיבת סלבודקא, במשך תקופה ארוכה סבלו בני הישיבה מגנבות, היה גנב שהסתובב בחדרים וגנב כסף מבחורים. אמר המשגיח שכל מי שיש לו כסף, שיביא אליו את הכסף לפקדון באמרו: "אתם מכשילים את הגנב ועוברים על 'לפני עיור לא תתן מכשול'…
באחת השבתות באמצע קריאת התורה, הוצרך אחד מהבחורים לצאת, וכאשר הגיע לפנימיה גילה את הגנב מסתובב בין החדרים, מתברר שזה היה בחור ששנה ופירש והפך להיות גנב.
הבחור תפס את הגנב, וכמובן הייתה שמחה גדולה בישיבה, ברוך ה' תפסו את הגנב, בתפילת מוסף ראה המשגיח שכולם מחייכים.
לאחר מוסף התעניין לדעת על מה השמחה, והשיבו לו שתפסו את הגנב.
נזעק המשגיח ונחרד: "כיצד אפשר לחייך? בחור יורד לכזו שפלות ונהיה גנב, הרי זה קורע את הלב, כמה צער יש לשכינה מכך, כיצד ניתן לחייך?"
זה עוד לא הכל: במוצאי שבת הכניסו אותו למכונית כדי לקחת אותו, אמר אותו גנב: "אני יכול ללכת ברגל, אני לא צריך לנסוע", אמר המשגיח: "אדם נכבד כמוך צריך לנסוע במכונית ולא ללכת ברגל"!
שמעתם?
גנב, ללכת במכונית?
כנראה שזה היחס שאולי במקצת יעלה אותו על דרך המלך!
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!! המאמר נכתב לרפואת מור אבי
ר' דוד בן שמחה הי"ו
בתושח"י
