מטלטל

"הלכתי לים והתחלתי לבכות": הרופאה אובחנה עם סרטן

"זה מרגיש כמו פטיש של 500 קילו שנופל לך על הראש, באותו רגע הרגשתי פשוט חסרת אונים לחלוטין"

יונת קפלן

ז' באלול תשפ"ד, 10/09/24 13:05 עודכן: 13:16

א+

א-

חדר בבית חולים, ארכיון | צילום: unsplash

"זה קרה לפני כעשרה חודשים", מספרת ל'קול חי' ד"ר יפה בש, "הבת הקטנה שלי הייתה אז בת שנה וחודשיים, תינוקת, סיימתי חופשת לידה, באותו יום הלכתי לבדיקה שגרתית, כי אני רופאה במקצועי, ואני בן אדם מרובע ומסודר, ופעם בשנה או לפעמים שנה וחצי, אני הולכת לבדיקה אצל כירורגית, כי כך צריך לעשות. הייתה לי בדיקה מתוכננת, ובאותו יום הייתה לי איזושהי סדנת צילום שמאוד מאוד רציתי להשתתף בה, וככה כבר כמעט ביטלתי את התור, וברגע האחרון משהו בפנים אומר לי, לא, את אחרי הריון, אחרי לידה, הנקה, בכל זאת, את הולכת ועושה את הבדיקה".

"ניגשתי לבדיקה, ובבדיקה היא אבחנה איזה שהוא גוש, והיא אמרה לי: טוב, רוב הסיכוי שזה מההנקה, אבל לכי תעשי את שאר הבדיקות שצריך, אולטרה סאונד, ממוגרפיה, במקרה שלי היה צריך גם ביופסיה. ישר כל התותחים הכבדים. אני כבר מתחילה ככה להבין, שהיא חושדת במשהו, היא הייתה מאוד מאוד עדינה, וניסתה להשאיר את זה במקום מאוד מאוד רגוע, אבל היא הדגישה שצריך לתקתק את הבדיקות, היא ממש ארגנה לי תורים מאוד מאוד מהר לבדיקות. אני זוכרת שבאותו יום יצאתי ממנה, והלכתי לים, ואני מוצאת את עצמי מתחילה לבכות, ומבינה מה קורה, ואיפשהו לא מפנימה".

"אני מזכירה, זה קרה לפני עשרה חודשים, פחות או יותר, אנחנו בתוך מלחמה כללית, אח של בעלי נפטר חודש לפני כן מסרטן אחר. אנחנו נמצאים בתוך איזושהי טלטלה, ואני מבינה ולא מבינה, משהו בי מסרב להבין. כשמגיעות התוצאות של הבדיקות, אני זוכרת, כמו שכל אחד שלצערי מאובחן במחלה, זוכר בדיוק איפה הוא היה כשהוא קיבל את הטלפון של התוצאות, וזה מרגיש כמו איזה פטיש של 500 קילו שנופל לך על הראש, ומחלק את החיים, לחיים שלפני ולחיים שאחרי, ילדים קטנים, תינוקת, עבודה, ואני לא יודעת אפילו מאיפה מתחילים, מאיפה מתקדמים, לאן הולכים, ומה עושים באותו רגע, אני פשוט מרגישה חסרת אונים לחלוטין, הקרקע נשמטת לי מבעד לרגליים, המילה המפחידה, סרטן, נכנסת לשיח, ואני לא יודעת מה עושים עם זה".

"כמו שאמרתי, אני רופאה, אז נכנסתי לקבוצה של רופאות ברשתות החברתיות, ובדקתי מה עושים, פנתה אליי מישהי מדהימה, אונקולוגית מדהימה, ואמרה לי בואי אני אגיד לך בדיוק מה עושים, והיא התכתבה איתי ושלחה לי בדיוק מה אני צריכה לעשות, במקביל הגיעה אליי דרך מישהי שלמדתי אצלה הנקה, מישהי שאובחנה בדיוק שנה לפניי, ועברה בדיוק את הדרך שאני הולכת לעבור, ופשוט ישבה איתי בסבלנות, צעד צעד, ופשוט הסבירה לי מה הולך להיות, ומה אני יכולה לבחור, ומה אני יכולה שלא לבחור, וככה הבנתי איפה אני צריכה היא מוצאת את הדרך שלי בתוך הדרך הרפואית המובנית".

"ככה נכנסתי לתוך מסע מאוד-מאוד ארוך של המילים המפחידות, כימותרפיה וניתוח והקרנות, וכל התופעות לוואי, שמאוד-מאוד מאתגרות, אמנם אני אישה דתייה שהולכת עם כיסוי ראש, אבל החלק של אובדן השיער הוא חלק מאוד-מאוד מאתגר. זה לא רק שיער הראש, זה גם גבות וריסים. אני זוכרת שכשאובחנתי, פנתה אליי מישהי, ואמרה לי, שהייתה תקופה ארוכה שהיא לא הצליחה להסתכל במראה. ואני זוכרת שסגרתי את הטלפון ואמרתי, אני לא מוכנה לדבר כזה".

"אני רוצה לומר לכל אישה שנמצאת במצב הזה: קודם כל אתם לא לבד, תמצאו לכם את התמיכה, אפשר לפנות אליי, אני מלווה היום נשים שעוברות טיפולים ככה במקביל אליי, ואני אשמח לעזור ולסייע, תיתנו לעצמכן את הזמן למה שאתן צריכות, תמצאו את הדרך שלכן, תפרידו בין השלב של המאבק על החיים, שזה השלב הראשוני, ולבין ההתאוששות של הנפש, שזה בא אחר כך, כשהטיפולים נגמרים, המחלה לא מסתיימת, היא אולי מסתיימת טכנית, אבל צריך לעבוד על הנפש ולתת לנפש לסיים את הריפוי שלה, ולהתמודד עם החיים שאחרי החיים לא חוזרים להיות מה שהיו, אל תצפו לחזור להיות מה שהיו, אתם תהיו משהו הרבה יותר טוב והרבה יותר משודרג ושל עצמכם, זה מסע וזה בידיים שלנו".

האזינו לראיון המלא, מתוך 'הבמה שלך' בהגשת יונת קפלן:

תגובות