מנין הצעירים של בית הכנסת סמאטס, בצפון תל אביב, היה נוהג להעביר את תפילות הימים הנוראים לאולם הגדול של סניף צפון של תנועת "בני עקיבא", הנמצא בחורשה על גדות הירקון. זיכני הקב"ה והייתי בעל התפילה ב"כל נדרי" "מוסף" ותפילת נעילה.
יום הכיפורים שנת תשל"ד (לפני 41 שנים), תופעה מוזרה ולא רגילה בזמן תפילות הבוקר. מכוניות נעות על הכבישים, שליחים "זרים" מגיעים לאולם התפילה, ואט אט נעלמים כמה חברים מבית הכנסת. כשאתה עומד ומסתכל בחלונות הגדולים לכיוון צפון, אני שם לב לתנועה "משוגעת" משדה התעופה "שדה דב". אווירונים ומסוקים ממריאים ונוחתים, באוויר מורגשת תכונה שמשהו דרמטי קורה במדינה. תפילת מוסף מסתיימת, אני מגיע לביתי ומתכונן לתפילת נעילה.
בערך בשעה 14:00 צפירת אזעקה קורעת אוזניים. השכנים מתדפקים על דלתי ומספרים כי הרדיו הודיע שפרצה מלחמה ומבקשים ממני להצטרף לארגון המקלט. חיכיתי לטלפון שיזעיק אותי ליחידת הצנחנים בה שירתתי במילואים וזו לא באה. החלטתי להכין את התרמיל, ללא הטלית והתפילין, את אלה אצרף רק כשיקראו לי. הלכתי לבית הכנסת וכשהגיעה זמן נעילה, לבוש בקיטל ועטוף בטליתי נעמדתי להיות שליח הציבור. הציבור היה קטן וכלל בעיקר מבוגרים ונוער. עמדתי וזעקתי "פתח לנו שער" והתפילה נמשכה. קשה היה הריכוז, ומדי פעם הצצתי לראות את תנועת המטוסים. תוך כדי תפילתי, יד מקישה על השכם, היה זה ידידי יצחק ב.ז. דודי, אמר, שמישהו יחליף אותך מיד, באתי לגייס אותך ועליך להתייצב בהקדם. רמזתי לו כי אני מסיים בהקדם וארוץ לביתי. כשהגעתי הביתה הפרידה מאשתי ושלושת בנותי הקטנות הייתה קשה. הבטחתי לרעייתי שזה ענין של ימים ספורים ועד שנגיע המלחמה תסתיים. לביתי חזרתי בחול המועד פסח, אחרי 192 ימי שירות כולם ברמת הגולן ובמובלעת הסורית.
עוד באתר:
יום הכיפורים תשל"ה, שנה חלפה ושוב מתכנס מנין הצעירים בסניף צפון של "בני עקיבא". שקט מופתי בתפילות, אבל העיניים מציצות מדי פעם לראות מה קורה בשדה התעופה "שדה דב". שקט של יום כיפור והזכרונות עולות וצפות. זמן תפילת נעילה הגיע ושוב זכיתי להיות שליח ציבור. שנים רבות זכיתי להיות בעל תפילה, תפילה זו הייתה הקשה ביותר, אני יודע כי אני שליח הקהל וחותמנו לחיים, מקבל משמעות שלא היתה לי בעבר. חברי שלא זכו הי"ד, עומדים מול עיני העצומות. אני מרגיש כי אני נמצא בעולמות אחרים, הכתפיים כואבות כאילו משקל אדיר מונח עליהן. גם אני מדי פעם מציץ לכיוון שדה התעופה.
כשאני עוצם את עיני ומתפלל בקול רם ובכוונה מרובה, מישהו דופק על כתפי. חשבתי שאני מתעלף, נבהלתי כפי שאיני זוכר. הפסקתי תפילתי ומאחורי עומד מורי למשפט בינלאומי באוניברסיטת ת"א, הד"ר צבי טמיר (ממתפללי בית הכנסת) ואומר לי "דודי אל תבהל, תמשיך בתפילתך, אני לוקח ומסיע את אשתך ל"אסותא" היא צריכה ללדת. רעייתי לפני לידה החליטה לצום ולהשתתף בכל התפילות. דמעות בעיני, רמזתי לו דרך צלחה. שכני היקרים טיפלו בבנותי ובי"א תשרי תשל"ד נולד בשע"ט בני יעקב מנחם (ע"ש גיסי הי"ד שנפל במלחמת ההתשה). 40 שנה עברו וב"ה את שליחותי כבעל תפילה ממלא בהצלחה רבה בני. חוויות של שתי תפילות נעילה אלה לא תשכחנה ממני לעולם.
