אות חיים • זה הזמן לסלוח

1.
יום הכיפורים הוא גם יום של סליחה.
סליחה על דברים שבין אדם למקום ועל דברים שבין אדם לחברו.
הדרך לבקש סליחה מבורא עולם היא "תשובה ותפילה וצדקה".

הדרך לבקש סליחה מדברים שבין אדם לחברו היא: "שירצה את חברו".

טור זה יעסוק בסוגים נוספים של סליחה. כאלה שכמעט לא עוסקים בהם, כי הם מתחבאים בירכתי תודעתנו, ולא תמיד מתקשרים לנו עם המושג "סליחה", אבל הם קשורים. ועוד איך.

2.
כשלמדתי בת"ת "תורת אמת" בחיפה, חילק אחד מחברי לכיתה, ישראל רייזמן שמו, דף שאותו טרח לכתוב ולשכפל. הדף היה מחולק לשני טורים. בטור האחד שמות ילדי הכיתה והטור השני היה ריק ומעליו כותרת: "סלח".

כל ילדי הכיתה היו לוקחים את הדף של רייזמן, הולכים מאחד לשני ושואלים "סולח?" ועוד לפני שענה היינו מסמנים בעט "וי" גדול וממשיכים הלאה.

אני זוכר את עצמי הולך, כמו כולם, מילד לילד ולבסוף מביט בסיפוק ברשימת ה"וי" הארוכה, ומגלה שנותרו ילד אחד או שניים שכלל לא סומנו, כי לא היה לי נעים ללכת אליהם.

היו אלה הילדים שבאמת הייתי צריך לבקש מהם סליחה…

מאז גדלנו. ישראל רייזמן הפך מילד לבחור ולאחר מכן לאברך חשוב ומתמיד. לפני כמה שנים נפטר לאחר מחלה קשה. זכרונו לברכה.
ואני זוכר לו לברכה את הדפים שהדפיס. אך את גם את התובנה בעקבותיהם.

רובינו מתקשים לבקש סליחה ממי שאנו באמת צריכים, ובדיוק עליהם נאמר: "עד שירצה את חברו".

3.
נקודה עמוקה יותר היא היכולת שלנו לסלוח, לא למעשים שנעשו כנגדנו, אלא לאופיים של בני אדם, שונותם, הילוכם, דיבורם והישגיהם.

אנו רגילים לחשוב על "סליחה" כעל משהו הבא לתקן או למחוק פגיעה. אך יש דברים שאנו מתקשים לסלוח עליהם, גם כי איש אינו בא לבקש עליהם סליחה, וגם משום שרוב בני האדם אינם מקשרים אותם עם המושג "סליחה".

חשבו על ילדים/ נערים/ אנשים עם אופי מעצבן. אלה שמדברים יותר מדי/ בקול רם מדי/ מתעקשים לשיר למרות שהם מזייפים בצורה נוראה/ מספרים בדיחות ממש, אבל ממש לא מצחיקות/ חסרי טקט/ חסרי חן/ מתלוננים סדרתיים (קוטרים בלעז')/ אלה שלעולם אינם מרוצים/ אלה שלא מסתדרים עם חברים/ עם אחים/ עם עצמם.

אנחנו לא סובלים אנשים כאלה, ולעיתים גם כועסים עליהם, למרות שהבעיות שלהם לא תמיד באשמתם, ולמרות שהם סובלים מהם גם בלי הכעס שלנו.

מישהו חושב בכיוון של "לסלוח" להם על מי שהם?
במקרה כזה המושג "סליחה" מקבל משמעות אחרת. כי רוב בני האדם אינם יודעים לבקש סליחה על האופי שלהם, ורוב בני האדם אינם יודעים שניתן "לסלוח" על אופי מעצבן של הזולת.

זה לא סותר את העובדה שאנחנו צריכים לעשות כל שביכולתנו לשנות את האופי הזה (בעיקר אם אנו ההורים או המורים), אך כל עוד זה לא קורה- "לסלוח" להם, או במילים אחרות לקבל אותם כפי שהם תוך ניסיון לסייע להם.

4.
ימים אלה הם הזדמנות מצוינת לדעת זאת, ישנם דברים שאנו צריכים לסלוח עליהם במובן של להשלים (ולא סתם התפייסות הנקראת גם "השלמה"). הסליחה הזאת, להיעדר חן, או לאופי לא מלבב, מנתצת איזו חומה לעיתים בלתי נראית ולעיתים בולטת בכיעורה, של כעסים, אכזבות ויחס רע.

חשוב להעיר כי ברבים מן המקרים אצל הורים וילדים, האופי הלא נחמד הוא השפעה ישירה, שלא לומר ירושה גנטית מאחד ההורים או משניהם. והכי עצוב/ מצחיק שבדרך כלל ההורה שהכי פחות "סולח" הוא דווקא ההורה שממנו הגיע האופי…

ובהיעדר הסליחה, החומה עומדת ואף גבוהה ומתעבה מיום ליום, והיא נושאת בחובה פגיעות לא פשוטות בילד, בנער או באדם. לפעמים בני אדם אינם מודעים למתרחש בנפשם והם פוגעים בכפופים להם ללא רחם בדברי ביקורת עוקצניים ובשידור מתמיד של אכזבה. לעיתים הם דווקא כן מודעים לתהליך שעובר עליהם ואז הם מעדנים את הפגיעות, אך לא את התחושות שלהם. הם עדיין לא סולחים בנפשם פנימה, והזולת חש בזה גם חש. ובמקרים חמורים במיוחד הם יודעים היטב מה קורה בתוכם, או שאחרים מתריעים בפניהם שכך הם חשים והם… פשוט לא אכפת להם. הם פוגעים בלי שום חשבון. משליכים את כל הכעסים והתסכולים על האחר, לפעמים בשלב רגיש וקריטי של חייו, וכלל לא מעניין אותם מה התוצאות.

הסליחה, לצורך העניין היא תהליך שלם של: התמודדות, הבנה, השלמה, קבלה, איפוק, ואפילו בקשת סליחה על העבר אם במפורש ואם בפיצוי מסוים על הפגיעות.

5.
ויש סליחה על חוסר כישרון, על מה שנראה כאיטיות מרגיזה, על ילדותיות שאותה כיננו "התבגרות מאוחרת", על "שלימזליות", על כאלה הסובלים מפיזור דעת, מחוסר יכולת להתארגן, לסדר, להוציא תחת ידם משהו מתוקן. זה יכול להיות ילד- נער וזה יכול להיות בן זוג שאינו כה מסודר/ מאורגן כפי שהתרגל בן הזוג האחר.

אנשים יכולים לגלות גדלות נפש כלפי זרים שאינם מושלמים, ולעומת זאת חוסר סובלנות ואף עוינות כלפי הקרובים אליהם הזקוקים לתמיכתם.

לעיתים כלפי חוץ ימתנו את תגובותיהם, אך בתוך ליבם, לעיתים בתת ההכרה, לחוש כעסים כלפיהם. מדובר על כעסים שאין להם ביטוי, ולעיתים שיש להם ביטוי הפוך –"אובר תמיכה", מתוך מצפונו ומוסריותו, האדם מגביר את הפעולות התומכות לעיתים באופן שווה לעוצמת הכעסים הפנימיים שלו.

רחמים חייבים לבוא עם אהבה וקבלה, אחרת הם מולידים תרעומת וכעס גדול.

הדברים הופכים חשובים ונחוצים למי שמתמודדים עם יקירים בעלי מוגבלויות חמורות, נכויות ופיגור שכלי.
הדבר הנכון ביותר הוא לעבוד על "הסליחה" במובן קבלת הדבר. קבלת האדם. קבלת השוני. קבלה אמיתית, מעומק הלב. זה מרגיע בעיקר את האדם המתמודד, זה מעביר את חייו ממצב של "אין ברירה" למצב של "אדרבה". הרעיון הוא "לסלוח" לזולת על מה שהינו, "לסלוח" לגורל שכביכול הטיל עליך את ההתמודדות הזו, ולכל ברור מי מנהיג את העולם. "לסלוח" במובן של קבלה והשלמה מלאה, ואפילו מציאת נקודות זכות במה שאחרים רואים ואפילו אתה עצמך ראית כ"התמודדות קשה" או כ"צרה".

זה דורש מכולנו להיות פחות ציניים, פחות בעלי גאווה. יותר רוחניים, יותר מתחברים לייעוד האמיתי ופחות לחיי החומר. זה הזמן "לסלוח" במובן של לקבל את זולתנו כפי שהם.

6.
ואי אפשר בלי הסעיף של "לסלוח לעצמנו" ולקבל את עצמנו.

וכאן אחלק בין שתי קטגוריות. יש את חולשת הגוף או הנפש ויש מידות רעות.
על הקטגוריה הראשונה מותר ואף רצוי "לסלוח" לעצמנו. אין אדם מושלם. לכולנו חסרונות, ותמיד יהיה מישהו שעושה משהו טוב מאיתנו.

לאחד כישרונות מיוחדים, לשני כוח התמדה יוצא מן הכלל, לשלישי זיכרון פנומנאלי, לרביעי כושר דיבור, לחמישי כושר כתיבה, לשישי יכולת שכנוע, לשביעי יכולת פיזית, לשמיני יכולת חברתית וכו' וכו'.

זכותנו וחובתנו לשאוף להגיע לשלמות אך כל עוד לא הגענו, עלינו לסלוח לעצמנו. כי היעדר הסליחה תיקח מאיתנו את הכוחות הדרושים להמשך הטיפוס בהר החיים.

לעומת זאת על מידות רעות, על קנאה, שנאה, קמצנות, אי אכפתיות, פגיעה בזולת, זלזול, גזל ממון, רשעות, צביעות, אי רצון לבקש סליחה ואי רצון להתפשר ולסלוח – על תכונות אלה – אנו לעולם לא נסלח לעצמנו אם נסלח לעצמנו!

טורו של חיים ולדר 'אות חיים' מתפרסם במוסף יתד נאמן

 

האתר של חיים ולדר